קצת אחרת - המדריך לצופה האלטרנטיבי (17)

הגיעה השעה רבותיי, וזה הזמן למדור השבועי. הפעם במדור שלושה משחקים שיגרמו לכם להוציא את השכפ"צים מהארון, אבל תאמינו לי שזה יהיה שווה כל רגע. דרבי בלקני רותח, קרבות צמודים על האליפות בקטאר והדרבי הגבוה העולם.
למה אנחנו בכלל מבזבזים את הזמן שלנו בדיבורים, יאללה לעבודה?



יום שבת, 15:00, ק.פ. טיראנה – פרטיזני טיראנה (הליגה האלבנית)
הליגה האלבנית נחשבת אולי לאחת הליגות הפחות מוכרות במזרח אירופה. כמעט 80 שנים משחקים כדורגל באלבניה, והליגה המקומית מושכת לא מעט צופים למשחקים. את הביקור שלנו באלבניה אנחנו עושים במשחק הכי גדול שיכול להיות בכדורגל האלבני, הדרבי של טיראנה בין ק.פ. טיראנה ופרטיזני טיראנה. שתי הקבוצות חולמות להשיג עוד נקודות במירוץ על האליפות, במטרה לסיים את הרצף של סקנדרבאו קורצ'ה, 4 אליפויות.
ק.פ. טיראנה היא אחת הקבוצות הוותיקות והמצליחות בכדורגל האלבני. עם 25 אליפויות, 17 גביעים והיסטוריה אירופית ארוכה. העונה ק.פ. טיראנה נראית לא רע, וכחלק ממאבק האליפות הצמוד, היא נמצאת במקום השני, נקודה פחות מהמוליכה. מאמן הקבוצה, גוגאש מקאני היה ידוע יותר בתור שחקן בליגה, כשהוא שיחק עד גיל 40 בקבוצת נעוריו, שקומביני פצ'ין, אבל כמאמן הוא לא מצליח לרשום הישגים עדיין. מי שרוצים להוביל את ק.פ. טיראנה לאליפות ראשונה מאז 2009 הם דבאטיק צורי, שחוזר לליגה המקומית אחרי 9 עונות באוקראינה וטורקיה, ג'רג'י מוזאקה, שבעונה שעברה זכה באליפות עם סקנדרבאו, ארווין בולקו, שרשם 56 הופעות בנבחרת, וסלמני נדיקומאנה, שחקן נבחרת בורונדי.
אם בק.פ. טיראנה עוד זוכרים את הטעם של זכייה בתואר, בפרטיזני כבר הספיקו לשכוח את התחושה. האליפות האחרונה של פרטיזני טיראנה הייתה ב-1993, אבל העונה יש להם הזדמנות לעשות זאת שוב, כשהם במקום הרביעי במרחק של 4 נקודות בלבד מהפסגה. המאמן, שפטים דורו רוצה לזכות בתואר עם פרטיזני כפי שהוא עשה עם סקנדרבאו, כשהוא זה שמוביל אותה לאליפות הראשונה מתוך 4, ב-2011. השחקנים הבולטים בקבוצה הם נדרים נז'יפי, מקדוני-אלבני ששיחק בגרמניה ובבלגיה, אידריז באטה, אחד מההבטחות הגדולות של הכדורגל האלבני, ואנדריט וראפי, שחוזר לפרטיזני טיראנה אחרי 12 שנים בהן שיחק ב-7 קבוצות שונות באלבניה. עוד שחקן שהוא לא רגיל במצב הפוליטי של אלבניה הוא סטבן ראצ'יץ', אחד הכובשים הבולטים של הקבוצה, שמגיע מסרביה.



יום שבת, 18:15, אל סעד – לחוויה (הליגה הקטארית)
הרבה כסף יש לקטארים. בשבועות האחרונים אנחנו שומעים הרבה על קטאר בהקשר של מונדיאל 2022, אבל זה הזמן להכיר גם את הליגה שלהם ולהיות בהלם כמה שהמירוץ שם צמוד. 8 מחזורים לסיום, לחוויה רוצה לזכות בתואר רביעי ב-5 שנים, בעוד שאל סעד, שזכתה הכי הרבה פעמים באליפות, רוצה לזכות בתואר נוסף.
אל סעד רושמת עונה גדולה עבורה. אחרי שבעונה שעברה סיימו במקום השלישי ופספסו מקום בשלב הבתים של ליגת האלופות, הם מובילים את הטבלה עם 43 נקודות והפסד אחד בלבד מתחילת העונה. המאמן, חוסיין אמוטה, יודע מה זה לזכות באליפות עם אל סעד, כשהוא עשה זאת כמאמן הקבוצה ב-2013 ועוד לפני כן כשחקן ב-2000. כמו כל קבוצה בקטאר, גם לאל סעד יש כוכבים כמו גראפיטה, מכוכבי האליפות של וולפסבורג ב-2009, ונאדיר בלחאדג', ששיחק עם נבחרת אלג'יריה במונדיאל 2010. שווה לשים לב גם לכמה כשרונות קטארים כמו עבדלקארים חסן, שלפני 4 שנים בגיל 17 הפך לשחקן הצעיר ביותר ששיחק בליגת האלופות של אסיה, חלפן איברהים, מלך שערי הקבוצה בכל הזמנים, וחסן אל היידוס, שנבחר לשחקן השנה בקטאר ב-2014.
לחוויה מצליחה לזכות פעם אחר פעם בתואר וחולמת לעשות זאת שוב. העונה היא מדורגת במקום השני, נקודה פחות מאל סעד. הסיבה להצלחה שלה היא בעיקר הבעלים, השייח עבדאללה אל ת'אני, הבעלים של מלאגה. הכסף הגדול מאפשר ללחוויה להביא מאמן כמו מיכאל לאודרופ ושחקנים זרים כמו ולדימיר וייס, שהגיע בעונה שעברה מאולימפיאקוס, צ'יקו פלורס, שהגיע יחד עם לאודרופ מסוואנסי, ויוסף מסאקני, שחקן נבחרת טוניסיה. לצידם יש גם שחקנים קטארים, כמו סבסטיאן סוריה, שהוא למעשה מתאזרח מאורוגוואי ששיחק 101 פעמים בנבחרת קטאר, איסמעיל מוחמד, אחד משחקני המפתח באליפות האחרונה של לחוויה, וחאלד מופתאח, כשרון צעיר שמשחק מגיל 18 בנבחרת הבוגרת של קטאר.



יום ראשון, 22:00, בוליבאר – דה סטרונגסט (הליגה הבוליביאנית)
עצרו את נשימתכם. זה לא בגלל שאתם נמצאים במגרש הכדורגל הגבוה בעולם, אלא בגלל שזה האל קלאסיקו פאסניו, הקלאסיקו של לה פאס. שתי הקבוצות הגדולות והמעוטרות של בוליביה נפגשות למשחק אחד שבו הכל יכול לקרות.
בוליבאר היא אלופת האפרטורה, וכרגע גם מוליכה את הטבלה עם 19 נקודות מ-8 משחקים. היא הפסידה רק פעם אחת, ולצערה זה היה דווקא במשחק האחרון מול בלומינג. מאמן הקבוצה הוא הספרדי קסאבייר אסקארגורטה, מי שהיה מאמן נבחרת בוליביה במונדיאל 1994, והוא מנסה להשלים זכייה שנייה באליפות העונה. השחקנים הבולטים של הקבוצה הם חואנמי קאייחון, אחיו התאום של חוזה קאייחון ומלך השערים של הקבוצה העונה, קרלוס טנוריו, ששיחק עם נבחרת אקוודור במונדיאלים של 2002 ו-2006, וחואן קרלוס ארסה, בעל 44 הופעות בנבחרת בוליביה.
דה סטרונגסט, וזה השם של הקבוצה באמת, היא הקבוצה הוותיקה ביותר בבוליביה. את השם שלה היא קיבלה לאחר שמייסדי הקבוצה ב-1908 החליטו להפוך את "דה סטרונג" ל"דה סטרונגסט", מתוך תקווה שאולי זה יהפוך את הקבוצה לאחת הטובות בבוליביה. הקבוצה מדורגת במקום השני בטבלה עם 14 נקודות, אבל יש לה 2 משחקים פחות מבוליבאר, כך שהכל עדיין אפשרי. שחקני המפתח הם פבלו אסקובר, שחקן בוליביאני שנולד בפרגוואי שכבש 87 שערים ב-4 העונות האחרונות במדי השחקן, דניאל ואקה, שוער ותיק בן 36 שהספיק לכבוש אפילו שער פנדל העונה, ומקסימיליאנו באחטר, ששיחק לפני כן בנורבגיה ובמקסיקו.

פרידה בנוסח איטליה

פארמה נעלמת מהמפה.
מי היה מאמין שקבוצה כזאת מפוארת תיעלם מחיינו, ועוד בדרך האכזרית ביותר שיודע הכדורגל - פשיטת רגל. שנת 2015 תיזכר לעד כשנה שבה היא נמחקה מהמפה, ומפארמה יישארו רק הזכרונות. אבל פארמה היא לא רק הניצחון של הפועל תל אביב, היא הרבה יותר מזה.
רק לראות את ההרכב המפואר שלהם שזכה בגביע אופ"א ב-1999 ואתה כבר מקבל צמרמורת: ג'יאנלואיג'י בופון, רוברטו סנסיני, ליליאן טוראם, פאביו קנבארו, דייגו פוסר, פאולו ואנולי, דינו באג'יו, אלן בוגוסיאן, חואן סבסטיאן ורון, הרנאן קרספו ואנריקו קייזה. 11 שחקנים שבמצטבר זוכים להישגים מרשימים: 16 אליפויות באיטליה, 2 אליפויות בספרד, 2 אליפויות באנגליה, אליפות אירופה אחת ו-4 גביעי עולם.
מי יודע אם פארמה עוד תחזור אלינו, אבל אנחנו עוד נתגעגע ליציעים המעופשים של האניו טארדיני.



נאפולי נעלמת מהמפה.
מי היה מאמין שקבוצה כזאת מפוארת תיעלם מחיינו, ועוד בדרך האכזרית ביותר שידע הכדורגל - פשיטת רגל. שנת 2004 תיזכר לעד כשנה שבה היא נמחקה מהמפה, ומנאפולי יישארו רק הזכרונות. אבל נאפולי היא לא רק הגאווה הגדול של דרום איטליה, היא הרבה יותר מזה.
רק לראות את ההרכב המפואר שלהם שזכה בגביע אופ"א ב-1989 ואתה כבר מקבל צמרמורת:
ג'וליאנו ג'וליאני, צ'ירו פרארה, אלסנדרו רניקה, ג'יאנקרלו קוראדיני, ג'ובאני פרנצ'יני, אלמאו, פרננדו דה נאפולי, לוקה פוסי, דייגו מראדונה, אנדראה קרנבאלה וקארקה. 11 שחקנים שבמצטבר זוכים להישגים מרשימים: 25 אליפויות באיטליה, 3 גביעי אלופות וגביע עולם בודד.
מי יודע אם נאפולי עוד תחזור אלינו, אבל אנחנו עוד נתגעגע ליציעים המעופשים של הסן פאולו.



פיורנטינה נעלמת מהמפה.
מי היה מאמין שקבוצה כזאת מפוארת תיעלם מחיינו, ועוד בדרך האכזרית ביותר שידע הכדורגל - פשיטת רגל. שנת 2002 תיזכר לעד כשנה שבה היא נמחקה מהמפה, ומפיורנטינה יישארו רק הזכרונות. אבל פיורנטינה היא לא רק הכדורגל המרשים מטוסקנה, היא הרבה יותר מזה.
רק לראות את ההרכב המפואר שלהם שזכה בגביע האיטלקי לפני שנה ואתה כבר מקבל צמרמורת: פרנצ'סקו טולדו, תומאס רפקה, דניאל אדאני, אלסנדרו פייריני, אמיליאנו מורטי, מרקו רוסי, אמראל, אנג'לו די ליביו, פאולו ואנולי, רוי קושטה ואנריקו קייזה. 11 שחקנים שבמצטבר זוכים להישגים מרשימים: 11 אליפויות באיטליה ו-3 גביעי אלופות.
מי יודע אם פיורנטינה עוד תחזור אלינו, אבל אנחנו עוד נתגעגע ליציעים המעופשים של הארטמיו פרנקי.



פיורנטינה פשטה רגל ב-2002 והוקמה מחדש כבר בעונה לאחר מכן. היא הצליחה לחזור לסריה א' די במהירות, ומאז גם הספיקה לרשום שתי הופעות בליגת האלופות, כולל אחת בשמינית הגמר, והעפלה לחצי גמר גביע אופ"א.
נאפולי פשטה רגל ב-2005 והוקמה מחדש כבר בעונה לאחר מכן. היא הצליחה לחזור לסריה א' די במהירות, ומאז גם הספיקה לזכות פעמיים בגביע האיטלקי, לסיים כסגנית אלופה ולעלות לשמינית גמר ליגת האלופות.
אין לי ספק אפילו לרגע, פארמה עוד תחזור, והיא תחזור בגדול. כמו שפיורנטינה ונאפולי נעלמו מעולם הכדורגל האיטלקי וחזרו לשם במהירות, כך עוד תהיה חזרתה של פארמה. בכדורגל האיטלקי כבר הוכיחו יותר מפעם אחת שהם מצטיינים בחזרה מהקרשים. יובנטוס, שפורקה כמעט לחלוטין אחרי הקאלצ'יופולי, התאוששה והיום היא דורסת את הליגה.
אולי יום אחד הפוסט הזה ישלב מן העבר, וכולנו נצחק איך הספדנו וקברנו את פארמה, והיא חזרה כמו פעם אל קדמת הבמה.

וזה תקציר הגמר ההוא מול מארסיי ב-1999, קלאסיקה אמיתית:

http://www.youtube.com/watch?v=g5IDGVQejgg

קצת אחרת - המדריך לצופה האלטרנטיבי (16)

מהדורת חורף מרגשת למדור מועברת אליכם בשידור חי מירושלים המושלגת. יש פה כמה וכמה משחקים שיהיה שווה לכם לראות בסוף השבוע הקרוב, בהנחה שלא תהיה לכם הפסקת חשמל או משהו כזה. עם מזג האוויר החורפי נסע לטיול בהרים המושלגים של שוויץ, נראה איך שוב פעם ערוץ הספורט לא מתייחס אלינו עם משחק ספרדי שלא תראו בכלל, וכמובן, נתחמם קצת בקצב הסמבה עם הקרנבל האמיתי של ברזיל, זה שיש בו יותר ריקודים ופחות נוצות.
הכינו את כוסות התה, יכול להיות שיהיה לכם קצת קר בדרך.



יום שבת, 18:45, גראסהופרס - ציריך (הליגה השוויצרית)
אני חושב שבמזג אוויר כמו שיש לנו בסוף השבוע הקרוב, רק מתבקש לתת קפיצה קטנה לליגה בשוויץ. בזמן שבמדינת ישראל יש חובבנים שיכריזו על המשחק הזה כעל "דרבי ליגיונרים", אני מעדיף את הכינוי "הדרבי של ציריך". למרות שאנחנו מדברים על שוויץ, תצפו לאווירה חמה במגרש, למרות שזה לא מסתדר טוב עם השם של האיצטדיון המארח - לציגרונד. בשני המשחקים הקודמים, ציריך הייתה עם ידה על העליונה עם ניצחונות 0:1 ו-1:3
גראסהופרס מגמגמת טיפה מאז פתיחת העונה. עם פתיחת הסיבוב השלישי (מתוך ארבעה), גראסהופרס נמצאת במקום ה-7 מתוך 10 קבוצות, ולמרות שרק האחרונה יורדת, המרחק הוא 4 נקודות מהקו האדום. מאמן הקבוצה, פיירלואיג'י טאמי, חזר לאמן בליגה השוויצרית בפעם הראשונה מאז שאימן את לוגאנו ב-2003. ב-12 השנים האחרונות הוא נדד בין תפקידי אימון בנבחרות שוויץ, כשההישג הבולט שלו הוא גמר היורו עד גיל 21 ב-2011 והעפלה לאולימפיאדה בלונדון. מואנס דאבור ממשיך להיות מלך השערים של הקבוצה ואחד השחקנים הבכירים בה, אבל הוא לא לבד. לצידו משחקים גם מיכאל לאנג, שהיה חלק מנבחרת שוויץ במונדיאל האחרון, דניאל פאבלוביץ', שהספיק לשחק גם כמה עונות בגרמניה, אמיר אבראשי, ששיחק בנבחרת הצעירות של שוויץ והיום הוא בסגל הבוגרת של אלבניה, ועוד שני שחקנים שוויצרים בעלי שם: סטפן גרישטינג בן ה-35, נציג הדור הקודם, ונאסים בן חליפה בן ה-23, שנחשב לדור העתיד.
היריבה העירונית, פ.צ. ציריך, השלימה עם העובדה שזאת תהיה עוד עונה שנגמרת באליפות לבאזל. ציריך מדורגת במקום ה-3, רק שבע נקודות מהמוליכה שממעטת לאבד נקודות, אבל בקבוצה מסתפקים במאבק על הכרטיסים לאירופה. מאמן הקבוצה, אורס מאייר, ראה ימים יפים כשחקן, אבל כמאמן ציריך היא המשרה הראשונה שלו בליגה הבכירה, לה הוא מונה ב-2012 אחרי קדנציה קצרה כמאמן נבחרת ליכטנשטיין. אפשר לדבר על מעללי אבי ריקן בקבוצה, אבל כרגיל עדיף לדבר על החברים שלו. בסגל ניתן למצוא את דייויד קיומיינטו, שהיה בזמנו הבטחה גדולה בנוער של יובנטוס והיום הוא כבר בן 30 וחזר לליגה בשוויץ, פיליפ קוך, שחקן בית שמשחק בקבוצה מאז 2008 וצמד הטוניסאים הוותיקים, יאסין שיחאווי ואמין שרמיטי, שחוזרים מגביע אפריקה.



יום שבת, 23:00, דפורטיבו לה קורוניה - סלטה ויגו (הליגה הספרדית)
מה?! כדורגל ספרדי מהליגה הראשונה במדור? לא, לא חסרים משחקים טובים לכתוב עליהם, אבל פעם נוספת ערוץ הספורט יבחר להעלים מאיתנו את אחד המשחקים החמים בלוח השנה הספרדי, הדרבי של גליסיה. למי שמתעניין, בזמן שזה יקרה ערוץ הספורט ישדר אנשים צועקים או שידור חוזר של ברצלונה.
דפור ידעה ימים יפים מאלה, אבל בעונות האחרונות היא עולה ויורדת בין הליגות. העונה היא נמצאת רק במקום ה-14 בליגה, אבל הצפיפות בחלק התחתון של הטבלה (5 נקודות בין המקום ה-12 למקום האחרון) תוביל למאבקי ירידה משוגעים כנראה. המאמן של לה קורוניה, ויקטור פרננדז, הוא מאמן בעל הישגים מרשימים כמו זכייה בגביע הספרדי ובגביע המחזיקות עם סראגוסה, אבל יש לו ברזומה גם ארבע עונות כמאמן סלטה ויגו בסוף שנות ה-90 עם הקבוצה האגדית של רביבו, קארפין, מוסטובוי, בני מקארתי ועוד. השחקנים הבולטים בקבוצה הם איבן קבאליירו, ילד בן 21 שבעונה שעברה היה בורג מרכזי באליפות של בנפיקה, איסק קוונקה, עוד אחד מהכשרונות שצמחו ממחלקת הנוער של ברצלונה, והאריס מדוניאנין, שחקן נבחרת בוסניה בהווה ושחקן מכבי תל אביב בעבר.
מהצד השני של המתרס, בסלטה ויגו שומרים על יציבות. אחרי החזרה הקשה שלהם לליגה לפני שנתיים, סלטה מנסה לשמור על המקום שלה באמצע הטבלה, כשעד כה היא מדורגת במקום ה-9. סלטה מגיעה גם במומנטום נהדר, אחרי שהיא ניצחה בשבוע שעבר את אתלטיקו מדריד. המאמן, אדוארדו בריסו הארגנטינאי, יצא בפעם הראשונה לאמן מחוץ לדרום אמריקה, וברזומה הצנוע שלו יש אליפות אחת מפתיעה בצ'ילה עם או'היגינס. השמות שאחראים לעונה של סלטה ויגו עד כה הם השוער סרחיו אלברז, שמוכיח שהסבלנות משתלמת והיום מקבל קרדיט אחרי 7 עונות במילואים של הקבוצה, מיכאל קרוהן-דלי, אחד השחקנים הבכירים של דנמרק כיום, נוליטו, הכובש המצטיין של הקבוצה העונה עם שמונה שערים, וחואקין לאריביי הוותיק, שנראה שסוף סוף מצא את מקומו בכדורגל האירופי.



יום ראשון, 23:30, קוריטיבה – אתלטיקו פראננסה (הליגה של פראנה)
התקופה הזו בשנה מסמלת את תקופת הקרנבל בברזיל, אבל עם הקצב של הסמבה נבקר בליגה מחוזית נוספת. הפעם אנחנו מגיעים אל הליגה של פראנה, שזו העונה ה-101 שלה, ונגיע לעיר קוריטיבה. בעונה שעברה לונדרינה הפתיעה עם אליפות רביעית, ושתי הקבוצות הבכירות, קוריטיבה ואתלטיק פראננסה, ינסו להחזיר את התואר אליהן.
קוריטיבה נחשבת לאחת הקבוצות הוותיקות בכדורגל הברזילאי. היא הוקמה ב-1909 על ידי קהילה של מהגרים גרמניים, ומאז היא הפכה לקבוצה הבולטת בפראנה עם 37 תארים. ברמה הלאומית היא משחקת בליגה הראשונה ובעונה שעברה היא סיימה במקום ה-14 את העונה. מאמן הקבוצה, מרקיניוס סאנטוס, חולם לרשום אליפות נוספת עם קוריטיבה, אחרי שכבר זכה איתה פעם אחת באליפות המחוז ב-2013. כמה שמות ששווה להזכיר הם לאנדרו אלמיידה, ששיחק לפני כן בדינאמו קייב, רוסיניי, שיש לו זכייה בליברטאדורס עם אתליקו מיניירו ב-2013, קייריסון, שהיה בעברו ילד פלא בברצלונה, ונגוובה, שהיה חלק מנבחרת ברזיל עד גיל 20 שזכתה במונדיאליטו ב-2011.
אתלטיקו פראננסה היא היריבה העירונית, וקשה להגיד מי מהקבוצות טובה יותר. לאתלטיקו פראננסה יש 22 אליפויות מחוזיות, אבל היא שיחקה בליגה הראשונה יותר עונות, כשבעונה האחרונה היא סיימה במקום ה-8. ידוע שמאמנים לפעמים לא נשארים באותה קבוצה במשך זמן רב, אבל מאמן הקבוצה קלאודיניי פריירה נראה יותר מוזר – אתלטיקו פראננסה היא הקבוצה הרביעית שלו מאז שנת 2013. שימו לב לווברטון, השוער וקפטן הקבוצה, לוקאס אולאסה, ששיחק בנבחרת אורוגוואי עד גיל 20 שסיימה במקום השני במונדיאליטו ב-2013, וקלאו, שחוזר לברזיל אחרי ששיחק בפורטוגל, סרביה, סין ויפן.

טעות, טועים, טעינו

איגוד השופטים ממשיך לייצר לנו רגעי שפל חדשים מדי שבוע בשבוע.
כשקורס שופטים נפתח אומרים לשופטי העתיד הצעירים שלכדורגל יש 17 חוקים כתובים וחוק 18 לא כתוב, חוק ההיגיון. בכל שבוע אנחנו רואים את השופטים מתעקשים לא להפעיל את ההיגיון, ועד שהוא כבר מופעל, נוצר משהו לא מוסבר, לא מוגדר ולא הגיוני.
העניין הוא שיש שופטים שאתה מצפה מהם לסטנדרטים אחרים. אלון יפת, בכיר שופטי ישראל כיום, הוא אחד כזה. אמנם כולם שיבחו אותו על המשחק בין בית"ר ירושלים לבני סכנין בסיבוב הקודם, שבו סיים את המשחק בלי להוציא אדום אחד, אבל בפועל ההתנהלות הייתה גרועה כי היו אירועים שחייבו כרטיס אדום.
ואז הגיע המשחק אתמול.



אלון יפת יודע לשפוט. לאף אחד אין ספק בזה. מאז המעבר לאירופה הוא השופט שהגיע הכי רחוק מבין השופטים הישראליים בזירה האירופית. אבל יש משהו רע בהתנהלות שלו בליגה הישראלית (ואגב גם אצל שופטים אחרים ששופטים במסגרות האירופיות). כנראה שאצטדיון בלומפילד לא קרוב בתחושה שלו לאצטדיונים של הליגה האירופית, ולכן גם הגישה היא שונה.
אלון יפת סיים את המשחק אתמול כשהוא מודה: לא הקשבתי לחכמון. קשה לי להאמין שדבר כזה היה קורה בליגה האירופית. כל כך הרבה עיניים מסתכלות עליך ובוחנות כל צעד שלך, כשהסטנדרט באופ"א הולך ומחמיר בכל מה שקשור לשיתוף פעולה, אין שום סיכוי בעולם שבו אלון יפת היה מבטל החלטה של שופט רחבה.
אבל בישראל באים להעביר את המשחק וללכת הביתה. לא נאטמתי ולא נעליים. מי שרץ עם האוזנייה הזאת באוזן יודע שברגע ששופט הרחבה אומר לך משהו, זה מהדהד לך בראש בצורה שכמעט קשה לך להתעלם. נכון, שופטי רחבה טועים לפעמים, אבל באירופה נהוג ללכת עם שופט הרחבה, כי בדרך כלל הוא זה שיותר קרוב לאירוע.
אבל מה לנו ולאירופה?



בדרך כלל זה השלב שבו אני כותב על שופטים ונכנס ביריב טפר.
אבל הבנתי משהו. ליריב טפר אין מושג בשיפוט, הוא מעולם לא החזיק משרוקית בפה, מעולם לא רץ על הדשא. מתחתיו נמצא אדם מוערך שתפקידו הוא לקבל את ההחלטות הנכונות ברמה המקצועית, דני קורן.
מתחילת העונה לא שמענו פעם אחת את דני קורן מגיב למה שקורה, לא שמענו אותו נותן עצות או פתרונות לבעיות. אני בספק בכלל אם מישהו יודע שדני קורן הוא הסמכות המקצועית הבכירה היום באיגוד השופטים. אבל כרגיל, איגוד השופטים שומר על שתיקה.
שימו עוד חונך, שימו עוד ישיבה, שימו עוד כנס מקצועי, תביאו עוד פעם את יו דאלאס. יש פה בעיה חמורה של שיפוט ברמה ירודה. גם אלו שאמורים להיות חוד החנית של השיפוט בארץ מתייחסים למשחקים פה בזלזול. איגוד השופטים בשלו, מנסה להמשיך ולשמור על אנשיו, במקום להבין שמשהו פה לא בסדר.
הגששים אמרו על זה פעם "כאילו קיבל שיתוק שופטים כללי". אז כנראה שיפת נאטם, לטפר אין מושג ומדני קורן לא שומעים אפילו "צליל של מארש", אחלה של דרך לנהל איגוד שופטים מתפורר.

קצת אחרת - המדריך לצופה האלטרנטיבי (15)

טוב, הבנתי אתכם. אז פחות מתאים לכם אליפות העולם בקריקט וקשה לכם להיפרד מהכדורגל. במיוחד בשביל זה מגיע המדור השבועי ושולח אתכם לכמה מהמשחקים היותר מעניינים שיתקיימו בסוף השבוע הקרוב (אבל לא רק כדורגל). אולי תתנו לזה צ'אנס בכל זאת?



יום שבת, 19:00, אירלנד - צרפת (טורניר שש האומות)
בשבוע שעבר יצא לדרך אירוע הראגבי הגדול ביותר באירופה, הלא הוא טורניר שש האומות, טורניר שמרכז את הנבחרות הטובות ביותר בראגבי האירופי. הנבחרות המשתתפות הן ארבע הנבחרות מהאיים הבריטים (אנגליה, סקוטלנד, ווילס ואירלנד) יחד עם צרפת ואיטליה, בטורניר שמספק מדי שנה את הראגבי האירופי במיטבו. הטורניר של העונה שעברה הסתיים במשחק של שתי הנבחרות הללו על הקופה, כשבסיומו האירים מנצחים וזוכים בתואר בפעם השנייה בלבד מאז הפך הטורניר לשש האומות בשנת 2000.
אביבה סטדיום, האצטדיון הלאומי של אירלנד (והוא נקרא אביבה בגלל חברת ביטוח גדולה עם השם הזה, ואין קשר ישראלי) יארח את המשחק, כשנבחרת אירלנד רוצה לזכות פעם נוספת. את העונה הזו הם פתחו עם ניצחון קליל 3:26 על איטליה, ועכשיו המאמן ג'ו שמידט מעמיד סגל חזק למדי שיתמודד על תואר נוסף. פול או'קונל הוותיק יעשה עוד צעד בדרך להפוך להיות השחקן האירי הרביעי שמגיע ל-100 הופעות. שחקנים נוספים שיכולים להביא לא מעט נקודות לנבחרת הם טומי בואי, שרשם במדי הנבחרת 28 טרייז, ג'וני סקסטון, שמנסה להתקרב ל-500 נקודות במדי הנבחרת בכל הזמנים, ואיאן קיטלי, הבועט הקבוע של הנבחרת. דבר מעניין נוסף על הנבחרת הזו הוא העובדה שהנבחרת מייצגת את כל האי אירלנד, כולל המחוז אלסטר, הידוע גם כצפון אירלנד. במשחקי הבית של הנבחרת בדאבלין מנוגן ההמנון הלאומי של אירלנד לפני המשחק כשלאחריו השיר שמוגדר כ"המנון הלאומי של נבחרת הראגבי האירית", Ireland's Call.
נבחרת צרפת, מתוסכלת מהפסד התואר בטורניר הקודם, חולמת לא רק לזכות השנה בתואר שוב (היא מחזיקה בשיא הזכיות מאז שנת 2000, חמישה תארים), אלא גם לזכות בגביע העולם שיתקיים באנגליה בחודש ספטמבר. המאמן שלהם, פיליפ סן-אנדרה, הוא בחור מנוסה, שבתור שחקן שיחק 69 משחקים בנבחרת וזכה איתה בגלגול הקודם של טורניר, עוד כשזה נקרא "טורניר חמש האומות". למרות הרצון לזכות, את העונה הם פתחו בצורה מקרטעת עם ניצחון דחוק 8:15 על סקוטלנד, כששוב פעם הם צוברים את כל הנקודות שלהם מבעיטות עונשין, עליהם אחראי קאמיל לופז, בחור צעיר בן 25, שכבר צבר 52 נקודות ב-6 הופעות בלבד בנבחרת. השחקנים הוותיקים של צרפת, ניקולה מה, תיירי דוסטואר ופסקל פאפה, כאלו שהיו חלק מהסגל שסיים במקום השני בגביע העולם הקודם וזוכרים גם את הזכייה האחרונה של צרפת בטורניר ב-2010 יהיו שחקני המפתח של הנבחרת.



הלילה בין שבת לראשון, 0:00, קומוניקאסיונס – אנטיגואה (הליגה של גוואטמלה)
חופים זהובים וטבע מדהים אלו דברים שאפשר למצוא בקלות בגוואטמלה. לצערם של המקומיים הכדורגל קצת פחות מצליח, אבל כמו בכל מדינה לטינית, זה לא משנה כמה טוב או רע הכדורגל, הם כבר יגיעו וידאגו למשחק לוהט. ביום שבת, המוליכה קומוניקאסיונס תנסה לעשות עוד צעד בדרך לאליפות נוספת, במשחק בית מול אנטיגואה.
קומוניקאסיונס היא אחת הקבוצות הגדולות בכדורגל המקומי. היא הוקמה ב-1949 ואומצה בידי משרד התקשורת, ומכאן מגיע שמה. באפרטורה היא הצליחה לזכות לאחר ניצחון בגמר על מוניסיפל, מה שהעניק לה את התואר ה-29 בהיסטוריה וה-5 ברציפות. עכשיו היא רוצה להמשיך לתואר נוסף, כשהיא מובילה את הטבלה עם 16 נקודות מ-6 המשחקים הראשונים. השחקנים הבולטים של הקבוצה הם רולאנדו בלקבורן, בעל 15 הופעות במדי נבחרת פנמה, השוער הוותיק חואן חוזה פארדס, שזכה שלוש פעמים בתואר שוער העונה בליגה וחוזה מנואל קונטרראס, ששיחק בעברו באורוגוואי, ארגנטינה וצ'ילה. עוד שם גדול בקבוצה הוא סוארז, והפעם זה פאולו סוארז, אחיו הגדול של לואיס, שהגיע לגוואטמלה אחרי 8 שנים באל סלבדור.
לעומת הקבוצה המפוארת של קומוניקאסיונס, אנטיגואה היא קבוצה הרבה יותר קטנה. במשך שנים היא שיחקה בליגה הראשונה והשנייה, ורק העונה היא הצליחה לחזור לליגה הראשונה בדרך די מעניינת – היא קנתה את המקום של הרדיה. את האפרטורה היא סיימה עם הדחה ברבע הגמר, ועכשיו היא מדורגת במקום השלישי, 5 נקודות מקומוניקאסיונס. השם הגדול של הקבוצה הוא פרדי תומפסון, אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים של הכדורגל בגוואטמלה עם 90 הופעות בנבחרת. שחקנים נוספים ששווה לציין הם רוברטו פניה הקולומביאני, ששיחק בליגה של אל סלבדור, אדווין צ'אקון, שהגיע מהאלקונס, וחואן ולנזואלה, שהיה מלך שערי הקבוצה באפרטורה.



יום ראשון, 8:00, אדלייד יונייטד – פרת' גלורי (הליגה האוסטרלית)
חגיגות הזכייה בגביע אסיה הסתיימו, ובאוסטרליה חוזרים לליגה המקומית ורוצים להראות שיש להם מה להראות גם שם. הליגה הסדירה קרובה לסיים שני שליש מהעונה, וכל ניצחון יכול להיות ההבדל בין עלייה לפלייאוף או לא. במקרה של אדלייד יונייטד ופרת' גלורי הקרב הוא שונה – שתי הקבוצות כנראה ישחקו בפלייאוף, השאלה היא מאיזה סיבוב, כששתי הראשונות בסוף העונה הסדירה עולות אוטומטית לחצי הגמר.
באדלייד יונייטד חווים כמה עונות חלשות במיוחד. מאז הגמר שלהם ב-2009, אדלייד יונייטד העפילה רק שלוש פעמים לפלייאוף ובאף אחת מהן לא הצליחה לעבור את רבע הגמר. העונה היא מדורגת במקום השלישי והיא מקווה שהפעם היא תוכל לא רק לעלות לפלייאוף, אלא גם להגיע הכי רחוק שאפשר. את הקבוצה מאמן הספרדי ג'וזפ גומבאו, שהגיע לאוסטרליה עם שני תארי אליפות מהונג קונג ובשנה שעברה כבר הצליח להוביל את אדלייד לזכייה בגביע. שחקנים ששווה לשים לב אליהם בקבוצה הם איסייאס סאנצ'ז וסרחיו סיריו, שני ספרדים שגומבאו אימן בנוער של ברצלונה, יוג'ין גאלקוביץ', הקפטן שמשחק מאז 2007 בקבוצה, ברוס דז'יטה, ששיחק בטורקיה ובסין, ואוור מאביל, שנולד במחנה פליטים בקניה להורים מדרום סודאן והיום בגיל 19 הוא נחשב לאחד מהשחקנים המבטיחים של אוסטרליה.
פרת' גלורי לא נחשבה מעולם לאחת הקבוצות הבכירות בליגה. בתשע העונות האחרונות היא הצליחה לעלות רק שלוש פעמים לפלייאוף, ומלבד ההפסד בגמר של 2012 מול בריסביין רור היא לא עברה את רבע הגמר. העונה קורה משהו שונה בפרת', כשהיא מוליכה את הטבלה ומפסידה רק שלוש פעמים במהלך העונה. השחקנים המובילים של הקבוצה הם אנדי קיאו האירי, מלך השערים העונה שעבר לא מעט שנים בפוטבול ליג באנגליה, דני ווקוביץ', אחד השוערים הבכירים בליגה שהוביל את סנטרל קוסט מרינרס לאליפות ב-2008, ריצ'ארד גרסיה, ששיחק 5 עונות בהאל סיטי, ומייקל טווייט, שרוצה לשחזר בפרת' את ההצלחות שלו ממלבורן ויקטורי וגולד קוסט יונייטד.

האליפות הגדולה בעולם

כשבדקו את נתוני הצפייה העולמיים אחרי האולימפיאדה המיתולוגית בברצלונה ב-1992, קברניטי הוועד האולימפי שפשפו את עיניהם מספר פעמים כלא מאמינים. אחרי טקסי הפתיחה והנעילה ואחרי גמר ה-100 מ', הופיע במקום הרביעי כאירוע הנצפה ביותר בעולם דווקא גמר הבדמינטון לגברים. הגמר הכל-אינדונזי משך את המדינה העצומה שמנתה מעט יותר מ-200 מיליון תושבים אל המסך, יחד עם מדינה כמו סין שבה הבדמינטון נחשב לאחד מענפי הספורט היותר חשובים, ובהחלט אפשר להבין איך הגיע האירוע הזה אל הפסגה.
ביום שבת, עיניהם של אוהדי 14 נבחרות יופנו לעבר אוסטרליה וניו זילנד, שם יפתח גביע העולם הגדול ביותר שקיים. שלושת המדינות עם הכי הרבה תושבים בטורניר הזה מונות כמעט 1.6 מיליארד תושבים. לשם השוואה, במונדיאל האחרון שלושת המדינות הגדולות מנו פחות ממיליארד תושבים, וסך כל התושבים ב-32 המדינות שהשתתפו במונדיאל קטן בהרבה מזה של 14 המדינות שישתתפו בגביע העולם הזה.
חושבים שיודעים על מה מדובר?



על מה אתם חושבים כשאומרים לכם קריקט? כנראה שתחשבו על קבוצה של הודים משועממים שמעבירים שעות במשחק לא ברור במיוחד, או שבמקרה הקיצוני תחשוב על הסצנה מסוף העולם שמאלה. בפועל הקריקט עובר תהליכים מאוד גדולים של שינוי בשנים האחרונות שמשנים את פניו ומנסים למשוך יותר ויותר צופים - החל מיצירה של גרסה מקוצרת במיוחד לקריקט בשם Twenty20, שמשחק בו יכול להימשך 3-4 שעות בלבד, ועד להקמת הליגה ההודית, שנחשבת לאחת הליגות עם המשכורות הגבוהות ביותר מחוץ לארה"ב.
אז איך עובד המשחק הזה?
הטורניר משוחק בשיטה שנקראת ODI, או בשם המלא: One Day International (משחקים בינלאומיים חד-יומיים). כל קבוצה עולה לחבוט במשך 50 סיבובים, כשכל סיבוב הוא 6 כדורים (סה"כ 300 כדורים). בניגוד לבייסבול, שבו החבטות נעשות לסירוגין, בקריקט קבוצה אחת חובטת את כל 50 הסיבובים ברצף, ורק אחריה עולה הקבוצה השנייה.
במרכז המגרש העגול עומדים שני חובטים זה מול זה, שלעברם נזרק כדור על ידי מגיש מהקבוצה היריבה, בכל פעם לכיוון אחר של המגרש (ובגלל זה שני חובטים). בכדי לצבור נקודות צריכים שני החובטים לרוץ אחד אל השני ולהשלים החלפה במקומות, כל החלפה כזו נקראת ריצה (Run). שני חריגים בולטים לעניין הזה הם חבטות שמגיעות לקצה המגרש (Boundaries), המקבילה של הקריקט להום ראן מהבייסבול - אם הכדור נחבט, ולאחר מכן פוגע בקרקע בדרך ליציאה שלו מהמגרש (פגיעה בקרקע יכולה להיות גם כשהכדור קופץ ויוצא וגם כשהכדור מתגלגל החוצה), הקבוצה מקבלת 4 נקודות, במידה והוא יצא בלי לפגוע בקרקע, הקבוצה מקבלת 6 נקודות.
אבל לקבוצה המגישה יש תפקיד נוסף מלבד למנוע נקודות מהקבוצה היריבה, היא גם צריכה לנסות לפסול את שחקני הקבוצה היריבה, כשעשר פסילות (Wickets) גורמות לכך שהקבוצה מפסיקה לחבוט, גם אם היא לא השלימה את 50 הסיבובים. פסילה יכולה להתבצע במספר דרכים, כשיש שתי דרכים שהן בולטות יותר: כשהחובט פוגע בכדור ואחד משחקני השדה תופס את הכדור מהאוויר או כשהכדור פוגע באחד ממקלות העץ שעומדים מאחורי החובט (שגם הן נקראות Wickets). מקרים יותר נדירים הם חסימה של החובט באמצעות הגוף כשהוא מונע מהכדור להגיע אל אותם מקלות או החלפה בין החובטים שלא הושלמה.
בשורה התחתונה, הקבוצה הראשונה מסיימת לחבוט כשהיא משלימה 50 סיבובים או שפסלו לה 10 שחקנים. לקבוצה השנייה שעולה לחבוט יש את אותה מגבלה בדיוק של סיבובים ופסילות, אך היא יכולה לסיים את המשחק לפני הסיבוב ה-50, במידה והיא מצליחה לצבור יותר ריצות מהקבוצה היריבה. (נניח שהקבוצה הראשונה הגיעה ל-250 ריצות, ברגע שהקבוצה השנייה מגיעה ל-251 ריצות המשחק נגמר).



ועכשיו, אחרי שחפרנו בקטנה על החוקים של המשחק, הגיע הזמן לתכלס, מי הקבוצות הפייבוריטיות?
אז קודם כל אוסטרליה, ולא רק בגלל שהיא המארחת. בטורניר הקודם אוסטרליה הודחה ברבע הגמר מול הודו, מה שקטע לה רצף של שלושה תארים רצופים. היא גם שיאנית הזכיות בטורניר, עם ארבעה תארים, והיא בהחלט לא פוסלת אפשרות לנצל את יתרון הביתיות, בדיוק כפי שעשתה נבחרת הכדורגל בגביע אסיה לפני מספר שבועות. השחקנים הבולטים של הנבחרת הם מייקל קלארק, בראד האדין ושיין ווטסון הוותיקים, לצידם של שני כוכבים בהתהוות, גלן מקסוול וג'יימס פוקנר.
אלופת העולם הודו גם היא לא באה לוותר בקלות על התואר. ההודים שהצליחו לזכות בתואר הקודם בעור שיניהם עם ניצחון כמעט ברגע האחרון מול סרי לנקה מצליחים להראות שיש חיים בקבוצה אחרי הפרישה של סאצ'ין טנדולקר, גדול שחקני הקריקט בכל הזמנים. מ. ס. דוני (לא מועדון ספורט, מאהנדרה סינג), סורש ראינה, ויראט קולי ושיקאר דוואן הם השחקנים שינסו להוביל את הודו לתואר בפעם השלישית.
עוד נבחרת שחולמת לעשות היסטוריה היא דרום אפריקה, אחת הנבחרות הבולטות בשנים האחרונות בקריקט הבינלאומי. מאז חזרתה לזירה העולמית לאחר ביטול משטר האפרטהייד, דרום אפריקה מגיעה כמעט תמיד לסיבוב המאוחרים, אך היא מעולם לא רשמה הופעה בגמר. מי שרוצים להיות חלק מתואר ראשון עבור ארצם הם א. ב. דה ויליירס, ג'. פ. דומיני והאשים אמלה.
נבחרות נוספות שמגיעות רעבות לטורניר הן סרי לנקה, פקיסטן, אנגליה וניו זילנד, כששלוש נבחרות גדולות נוספת איי הודו המערבית (נבחרת שמורכבת ממדינות הקאריביים), בנגלדש וזימבבוואה ינסו לא להתבזות.
לצד הנבחרות הגדולות עולות בכל שנה לטורניר ארבע נבחרות משאר העולם. הפעם אלו אירלנד וסקוטלנד, שתי נבחרות שיודעות לעשות צרות בכל טורניר, נבחרת המתאזרחים של האמירויות, שתמיד מורכבת מצאצאי מהגרים הודים ופקיסטנים במדינה, ואפגניסטן, שרושמת הופעת בכורה בטורניר.



שיטת הטורניר פשוטה - 14 הנבחרות חולקו לשני בתים בני 7 קבוצות. כל אחת מהנבחרות תשחק שישה משחקים בסיבוב הראשון, שלאחריו 4 הראשונות יעלו לרבע הגמר, ומשם כל הדרך במשחקי נוקאאוט אל הגמר.
הטורניר יפתח ביום שבת עם משחק בין ניו זילנד לסרי לנקה, כשאחריו יגיע המשחק הענק הראשון של הטורניר בין אוסטרליה לאנגליה. שלב הבתים יזמן לנו עוד כמה משחקים מעניינים כמו דרבי לוהט בין הודו לפקיסטן (15/2), הקרב בין שתי הטוענות לכתר הודו ודרום אפריקה (22/2) ודרבי המארחות בין ניו זילנד לאוסטרליה (28/2). רבעי הגמר ישוחקו בין ה-18 וה-21 במרץ, חצאי הגמר ב-24 וב-26 במרץ, הגמר הגדול יתקיים ב-29/3 במלבורן.

קצת אחרת - המדריך לצופה האלטרנטיבי (14)

סוף השבוע מגיע, וזה הזמן להתרווח לאחור ולעקוב אחרי קצת כדורגל איכותי ומשובח. ומה הפעם בתפריט? הכדורגל הישראלי עולה על המפה עם קרב צמרת קשוח. אם אתם יותר בקטע לטיני, תרשו לנו להציע קרב ענקיות בדרום אמריקה או לחילופין, יש לכם הזדמנות להכיר את הליגה של הנבחרת הכי מפתיעה במונדיאל האחרון.
יאללה חברים, אנחנו מתחילים.



יום שישי, 14:15, הפועל הרצליה - הפועל קטמון (ליגה א' צפון)
תרשו לי הפעם לחרוג ממנהגי, ולשלוח אתכם הישר אל מעמקי הכדורגל הישראלי, עם משחק עונה אמיתי בין שתי קבוצות שרעבות לעליית ליגה - הפועל הרצליה והפועל קטמון. כבר כמה שבועות שהליגה כולה מתכוננת למפגש הפסגה בין שתי הקבוצות שמוליכות את הטבלה, כל אחת עם 43 נקודות. רק נזכיר שבליגה א', במקרה של שוויון בנקודות, העלייה מוכרעת במשחק במגרש נייטרלי - זכר לעליית הליגה הקודמת של קטמון (אז היא הביסה את אורתודוכסים לוד המפורקת במחזור האחרון בזמן שמכבי יפו ניצחה בקושי את כפר יונה).
להפועל הרצליה הייתה קדנציה קצרה בליגה הלאומית לפני מספר שנים, אבל במהירות היא חזרה למקומה בליגה א'. עכשיו היא דוהרת במירוץ על הכרטיס הבודד לליגה הלאומית עם רצף של 11 משחקים בלי הפסד, ובכלל במשחקי בית היא נהדרת בצורה בלתי רגילה - 7 ניצחונות ב-9 משחקים. כמו קבוצה ראויה בליגה א', הסגל של הרצליה משלב שחקנים בעלי רזומה עשיר בליגות הנמוכות ושחקנים מוכשרים שלא מצאו מקום באחת משתי הליגות הבכירות. בין השחקנים הוותיקים בליגות הנמוכות ניתן למצוא את פאדי זיאדה, שהוא גם מלך שערי הקבוצה ושגיא סבג, ששיחק בארבע העונות האחרונות במכבי צור שלום. ואת מי יש להפועל הרצליה להציע בתחום השמות המוכרים? אסף קריספיס, ששיחק במכבי תל אביב וגם ביריבה העירונית מכבי הרצליה, פיליפ חאיכ, בוגר מחלקת הנוער של הפועל תל אביב, ואלון בוזורגי, בוגר מחלקת הנוער של הפועל חיפה ומי שהיה שחקן מרכזי בהפועל ירושלים בעונה שעברה.
הפועל קטמון ידועה כאחד השמות החמים בכדורגל הישראלי. קבוצת האוהדים שירדה ליגה בעונה שעברה לאחר פלייאוף מול עירוני טבריה רוצה לחזור ובמהירות לליגת המשנה. מי שמתרשם מהרצף של הרצליה, עכשיו הגיע הזמן לדבר על הרצף של הפועל קטמון - 13 משחקים בלי הפסד כש-12 האחרונים מסתיימים בניצחון. השם הבולט ביותר בקבוצה הוא כמובן אבירם ברוכיאן, בעבר שחקן בכיר בבית"ר ירושלים, אבל מאז החזרה שלו מהשהות הקצרה בפולין קצת מתקשה למצוא את עצמו בכדורגל הישראלי. עוד שם גדול מן העבר של הפועל ירושלים הוא גולן חרמון, שחוזר לבירה ובינתיים משמש כבורג מרכזי בקבוצה. מי שמספקים את השערים עבור הקבוצה הם מיכאל קירטבה, שחקן מוכשר שבעונה שעברה העלה את הפועל כפר סבא חזרה ללאומית, אדם מזרחי, שגם הוא העביר לא מעט שנים בהפועל ירושלים, ועוז צבאג, שכבר שנים כובש בצרורות בקבוצה.



יום ראשון, 2:10, ארגנטינה - אורוגוואי (אליפות דרום אמריקה עד גיל 20)
בלילה בין שבת לראשון ינעל הטורניר המרהיב של דור העתיד בדרום אמריקה עם משחק על הרבה יוקרה בין ארגנטינה לאורוגוואי. הרבה יריבות יש בין שתי הנבחרות, לא משנה באיזה גיל מדובר, והפעם מדובר על פרס כפול: המנצחת תזכה בתואר ותזכה גם בכרטיס לטורניר האולימפי בריו ב-2016, המפסידה אולי תזכה בכרטיס לפלייאוף העלייה לאולימפיאדה (תלוי בתוצאה של המשחק המוקדם בין ברזיל לקולומביה).
נבחרת ארגנטינה נתנה טורניר נהדר עד כה. בסיבוב הראשון היא סיימה במקום הראשון בבית שלה עם 9 נקודות מתוך 12, ובבית הגמר היא שוב פעם נמצאת במקום הראשון ללא הפסד עם ניצחונות על פרו, ברזיל ופרגוואי ותיקו מול קולומביה. מאמן הנבחרת, הומברטו גרונדונה, בנו של חוליו, מי שהיה יו"ר ההתאחדות הארגנטינאית וגם מאוד ידוע לשמצה, יכול להיות מאוד רגוע כשבמשימה הראשונה שלו הוא מצליח - להעלות את הנבחרת למונדיאליטו שיתקיים במאי בניו זילנד, וכמו שהנבחרת שלו נראית היא גם פייבוריטית לזכות בטורניר בפעם השביעית. אחד השמות המעניינים בסגל הנבחרת, ומי שיהיה מלך שערי הטורניר עם 9 שערים הוא ג'ובאני סימאונה, שחקנה של ריבר פלייט. אם השם שלו נשמע לכם מוכר, זה כנראה בגלל אבא שלו, דייגו סימאונה. עוד שחקנים ששווה לשים לב אליהם הם  אוגוסטו בטאז'ה מריבר פלייט,  אנחל קוראה מאתלטיקו מדריד וכריסטיאן אספינוסה מהורקאן.
לנבחרת אורוגוואי יש לא רק טורניר מרשים עד כה, אלא גם תמיכה ביתית כיאה לנבחרת המארחת. גם הם סיימו את הסיבוב הראשון במאזן של 9 מ-12, אבל בית הגמר שלהם נראה קצת פחות טוב בהשוואה לארגנטינה - ניצחונות על פרגוואי ופרו ותוצאות תיקו מול ברזיל וקולומביה מובילים אותם למצב שרק ניצחון יעניק להם את התואר. מאמן הנבחרת הוא פביאן קואיטו, אותו מאמן שהוביל את אותו דור של שחקנים כשהיו שחקני הנבחרת עד גיל 17 עד לגמר גביע העולם (נגמר בהפסד 2:0 מול מקסיקו המארחת). שני הכובשים המצטיינים של הנחרת עד כה הם פרנקו אקוסטה, שחקנה של פניקס, וגסטון פריירה, שמשחק בנסיונל, ושניהם כבשו ארבעה שערים עד כה. עוד שחקנים שיש להם הרבה כישרון ועתיד גדול עומד לפניהם פקונדו קסטור מדפנסור, ראמירו גרה מוויאריאל ודייגו פאגונדו מניו אינגלנד רבולושן האמריקאית.



יום ראשון, 4:00, הרדיאנו – אלחוולנסה (הליגה הקוסטה ריקנית)
במונדיאל האחרון כולנו זכינו לראות את ההפתעה הגדולה מקוסטה ריקה מגיעה עד לרבע הגמר. הדבר המעניין היה שבסגל היו תשעה שחקנים מהליגה המקומית, לא דבר נפוץ בנבחרת מאמריקה הלטינית. ביום ראשון שתיים מהקבוצות הגדולות של קוסטה ריקה, הרדיאנו ואלחוולנסה נפגשות למפגש בין שתיים מהקבוצות עם הכי הרבה תארים במדינה.
את אליפות החורף סיימה הרדיאנו במקום השני, אחרי הפסד בגמר מול ספריסה. הפעם הרדיאנו שואפת לעשות צעד גדול לעבר האליפות כשהיא מדורגת במקום הרביעי עם 8 נקודות מארבע המשחקים הראשונים של העונה. המאמן של הקבוצה הוא חאפט סוטו, מי שרשם 63 הופעות כשחקן בנבחרת קוסטה ריקה ואף משמש במקביל כעוזר מאמן הנבחרת. בקבוצה יש מספר שחקנים שהיו חלק מסגל הנבחרת במונדיאל האחרון כמו אוסקר גרנאדוס, דייויד מיירי ודניאל קאמברונרו, אבל איתם יש לא מעט שחקנים שרוצים לזכות בתואר. שמות בולטים הם הקשר מפנמה גבריאל גומז, שמגיע אחרי קריירה ארוכה באירופה ובארה"ב, קווין אלמאן, שגדל במחלקת הנוער של ויאדוליד, ושני שחקנים שמשחקים בקבוצה מאז שנת 2009, לאונל מוריירה וכריסטיאן מונטרו. מונטרו, כמו תמיד, יעמוד במרכז המפגש בין שתי הקבוצות, שכן הוא שיחק באלחוולנסה במשך 8 שנים לפני שעבר להרדיאנו.
לאלחוולנסה היו את כל הסיבות להיות מאוכזבת בסיום אליפות החורף. למרות שהיא סיימה במקום הראשון היא הודחה בחצי גמר הפלייאוף מול ספריסה האלופה, ועכשיו הם מנסים לתקן, כששוב פעם הם מובילים את הטבלה עם 10 נקודות. אלחוולנסה רוצה לזכות באליפות ה-30 שלה ולשם כך יש לה מאמן מנוסה – אוסקר רמירז, שזכה 7 פעמים באליפות, מתוכן חמש כמאמן אלחוולנסה. השחקנים ששווה לשים לב אליהם הם פטריק פמברטון, שמשחק בקבוצה מאז שנת 2006, ג'ונתן מקדונלד, שחזר לקוסטה ריקה אחרי ביקור קצר במאלמו השבדית, רמון נונייז, שחקן נבחרת הונדורס שמגיע אחרי ששיחק בארה"ב ואנגליה.

סמל של פעם

רעש והמולה ליוו את היום האחרון של חלון ההעברות של ינואר. במוקד עמד אדם אחד שעורר סערה גדולה, הלא הוא גילי ורמוט. הספינה של הפועל תל אביב הולכת וטובעת, ובמטרה להציל אותה עוזב אחד השחקנים שיותר מכבידים על קופת המועדון. דבר שבדרך כלל נשמע די הגיוני.
אבל אוי ואבוי, השמיים נפלו, גילי ורמוט חתם במכבי תל אביב. נכון, גילי ורמוט הוא אחד מהדמויות הדומיננטיות שהיו בהפועל תל אביב בשנים האחרונות, אבל הדרך מכאן ועד לקדש את ורמוט כסמל של הפועל תל אביב, הדרך היא ארוכה - אפילו ארוכה מאוד.



ב-1967 זכתה סלטיק בגביע האלופות עם קבוצה שזכתה לכינוי "אריות ליסבון". הסיפור המעניין מאחורי הקבוצה הוא שלמעט שחקן אחד כל השחקנים גדלו במרחק של לא יותר מעשרה מייל מהאצטדיון של הקבוצה. היחיד שלא היה בטווח, בובי לנוקס, גדל במרחק מטורף של 30 מייל מהאצטדיון. הדברים האלה כבר לא קיימים.
קבוצות שלמות שמורכבות משחקנים שהם סמלים בכל מובן המילה נעלמו מהעולם. היו אנו נתלים בשחקנים כמו פרנצ'סקו טוטי כדי להיזכר בזה שפעם שחקנים היו נאמנים לסמל. אם פרנק למפארד , ששיחק קרוב ל-15 שנים בצ'לסי וחייב להם חלק גדול מהקריירה שלו, מצא את עצמו בסוף מתגלגל לשורות מנצ'סטר סיטי, כנראה שזה אומר הכל.
אבל עכשיו צריך להיות כנים ולהגיד - האם גילי ורמוט הוא בכלל סמל של הפועל תל אביב?



הקריירה של גילי ורמוט כוללת שלוש קדנציות בהפועל תל אביב. את הראשונה הוא פתח בבריחה מהספינה הטובעת של הפועל חיפה, קבוצת נעוריו המתפוררת. השתיים הבאות היו זהות והגיעו אחרי קריירה אירופית רעה. בכלל מהרגע שנחת בהפועל תל אביב כל עזיבה או חזרה היו מלווים בתחושה שאולי מדובר בהחלטה כלכלית - לעזוב את הקבוצה בשביל גנט או קייזרסלאוטרן, ולחזור להפועל תל אביב בשביל חוזה שמן יותר (ורק כדי להסיר ספק, אני לא חושב שזו התנהגות שלילית של ורמוט, כל שחקן ישראלי שקצת לא משחק באירופה היה עושה בדיוק את אותו הדבר).
הפועל תל אביב הוא מועדון עם היסטוריה עשירה. שנים של הצלחות ותארים נמחקו בגלל שחקנים כמו ערן זהבי, גילי ורמוט וטל בן חיים, שהחליט לעשות את המעבר הקיצוני מהפועל למכבי. אמנם טל בן חיים לא שיחק יותר מדי זמן בהפועל, אבל ורמוט וזהבי כבר שודרגו לרמת "סמלים" של הפועל תל אביב, האמנם?



לסיפור הזה יש שני צדדים.
קודם כל השחקנים. אני לא יודע מה תהיה ההתנהגות של ורמוט במשחק הבא מול הפועל תל אביב, אבל אני מקווה שהוא לא ילמד משהו עד אז מזהבי. זהבי הוא לא יותר מילד שלא התבגר ולא מבין את החשיבות של הפועל תל אביב לקריירה שלו. במקום להודות לקבוצה שבזכותה הוא נמצא במקומות הכי גבוהים של הכדורגל הישראלי, הוא מחליט להתגרות, להתסיס ולייצר פרובוקציות, כנראה בשביל לצבור עוד כמה נקודות זכות מול האוהדים. לשמחתי, ולשמחת כולנו, ורמוט הוא קצת יותר בוגר - הוא כנראה לא ישכח למי הוא חייב את ההצלחה שלו.
הצד השני, הוא דווקא הצד של האוהדים. המהירות שבה מוכתרים סמלים בקבוצות מביכה ומבזה את המונח הזה, ואוהדי הפועל תל אביב אפילו מגזימים במיוחד. האם ורמוט או זהבי היו יכולים להיות ברשימה אחת עם סמלים אמיתיים של המועדון כמו יעקב חודורוב, רפעת טורק, שייע פייגנבוים או משה סיני? ורמוט עבר שנים יפות בהפועל תל אביב, הוא הפך למזוהה עם המועדון, אבל מכאן ועד לסמל של הקבוצה הדרך עוד ארוכה.
כולם צריכים לקחת נשימה עמוקה. נכון, מדובר בצעד קיצוני, אבל זה צעד שטוב לכולם - לוורמוט שרוצה לחזור לעצמו, לקבוצה שרוצה להתאושש כלכלית ולאוהדים שיראו שחקנים צעירים ורעבים במקום ורמוט, שבלי ששמנו לב יחגוג יום הולדת 30 באוגוסט הקרוב.



וסתם משהו קטן לסיום, שלא לומר פנטזיה קטנה שלי לאוהדי מכבי תל אביב -
בדרבי הבא, בן רייכרט כובש רץ, מול שער 13, קופץ את ידו, וחוגג.
שיהיה פיו פיו לכל האוהדים והסמלים באשר הם.