פעם עוזר, תמיד עוזר

אנשי התקשורת בישראל נמצאים במתח באופן קבוע מאז השבוע שעבר - מה יעשה פאקו אייסטראן, מאמנה החדש של מכבי תל אביב, במשחקו הראשון בארץ?
חתיכת משחק בכורה הוא קיבל, דרבי תל אביבי, כשה"הביתיות" היא של הפועל. אמנם זה משחק גביע הטוטו, אבל אף אחד לא רוצה להיות מובך במשחק הראשון שלו, בטח כשזה דרבי.
אבל כמות המילים ששפכו בתקשורת על האיש ופועלו עד כה הייתה מביכה. הוא בסך הכל עוזר מאמן/מאמן כושר, אין לו ניסיון, למה להביא אותו כשיש ישראלים כשרוניים (מוזמנים למצוא לי כזה). ובתוך כל הבלאגן הזה, צריך פאקו לנשום עמוק ולתת לרעשי הרקע של התקשורת לעבור.



ניסיון
מי זה פאקו הזה בכלל? אז הוא היה עוזר מאמן בליברפול כשהם זכו בליגת האלופות. ממש ביג דיל. בתור מאמן הוא בסך הכל אימן בליגה השנייה במכסיקו. אז זה בדיוק העניין, שהרזומה הזה כל כך לא משנה, ואם היו מתייחסים לרזומה כזה היינו מאבדים כמה מאמנים שעשו היסטוריה.
קחו את הסיפור הקלאסי והמפורסם. בשנת 1993 מונה סר בובי רובסון האגדי לתפקיד המנג'ר בספורטינג ליסבון. הוא חיפש מישהו מקומי שיעבוד תחתיו בתור עוזר, מומלץ כזה שמדבר אנגלית. כעבור שלוש שנים, בעקבות ההצלחה הגדולה עם ספורטינג ליסבון, הוא נדד עם רובסון לברצלונה. אחרי שרובסון פוטר, הוא נשאר בברצלונה לצידו של המחליף, לואיס ואן חאל. הבחור הזה, ספק עוזר-ספק מתורגמן, המשיך והפך לעוזר מאמן בבנפיקה. ותפקודו בתור "ממלא מקום" של יופ היינקס אחרי שפוטר במשך 11 משחקים, הביאו לו את משרת האימון הראשונה, בלייריה. אחרי שעזב את לייריה, הוא מונה למאמן פורטו, ובמשך שלוש שנים זכה עם הקבוצה בגביע אופ"א ובליגת האלופות. למי שלא מכיר את הבחור, קוראים לו ז'וזה מוריניו - ואחרי כמעט 8 שנים בתור כל דבר חוץ ממאמן, הוא בנה את שמו ומעמדו, והפך לאלוף אירופה (פעמיים).
ולא רק הוא, מישהו זוכר את ה"מנהל הספורטיבי" שהפך למאמן צ'לסי והוביל אותה לגמר היסטורי בליגת האלופות? כמות הביקורת שהוטחה נגד אברם גרנט הייתה עצומה. איך אדם שאימן במשך 16 שנים רק בישראל, החזיק בתפקיד לא מוגדר באנגליה במשך שנה (בהתחלה בפורטסמות' ואחר כך בצ'לסי), יכול להוביל קבוצה עם כל כך הרבה שאיפות? אברם גרנט הוביל את צ'לסי לעונה חלומית, אמנם בלי תואר, אבל עם גמר היסטורי ואחוזי הצלחה זהים לאלו שהיו למוריניו בקדנציה הראשונה.
אבל המתקפה הזו חדשה בישראל. בסוף שנות ה-50 מונה גיולה מאנדי ההונגרי למאמן נבחרת ישראל. ברזומה: עונה וחצי עם קבוצה בינונית בברזיל ו-6 שנים כעוזר מאמן של גוסטב שבש ב"ארניצ'אפט", נבחרת הונגריה האגדית של פושקאש, קוצ'יש והידגוטי. אף אחד לא חשב אז על מתקפה חזיתית נגדו, והמאמן שאימן במשך 5 שנים בשתי קדנציות, אמנם לא הצליח להוביל את ישראל למונדיאל, אבל רשם הישגים מוצלחים כמו ניצחון ותיקו מול יוגוסלביה במוקדמות האולימפיאדה ב-1960 (ישראל פספסה אז את העלייה בגלל הפרש שערים).



זרים
ואולי אנחנו פשוט מפחדים מהם? אלו שבאו משם, מה שאנחנו אוהבים לכנות "מדינות עם תרבות כדורגל".
אז נכון, מדי פעם אנחנו רואים מאמנים שבאו "לעשות סיבוב" על הכדורגל הישראלי. היו פה כאלו עם יותר ניסיון (כמו לואיס פרננדז וג'ון גרגורי) והיו פה כאלו עם פחות ניסיון (כמו טון קאנן).
אבל היו פה אנשים שראו דבר או שניים בכדורגל העולמי. פאולו סוזה לקח קבוצה בינונית כמו וידאוטון והצעיד אותה לצמרת הכדורגל בהונגריה ושלב הבתים של הליגה האירופית (ותוסיפו לזה פעמיים אלוף אירופה כשחקן), דושאן אוהרין אימן בשיאו את נבחרת צ'כיה שהגיעה לגמר יורו 1996 (וסחב על עצמו 20 שנות ניסיון כשהגיע לכאן) וריצ'ארד מולר נילסן שגם זכה ביורו ב-1992.
אף אחד לא נותן חופש פעולה למאמנים הזרים שמגיעים לכאן, כולם מצפים שהם יתאימו את עצמם ולא הפוך. אחד הסיפורים המפורסמים מתקופת נילסן קרה באחד האימונים הראשונים שלו. הוא קשר את הידיים לכל שחקנים ההגנה למען השגת שתי מטרות - למנוע מהם להשתמש בידיים ולגרום לקפוץ יותר לכדורי גובה. הרבה גבות הורמו לנוכח שיטת האימון המוזרה, אבל הנבחרת של נילסן (שכמו קודמותיה לא הגיעה לשום מקום) הצליחה לתת פייט לספרד ואוסטריה במוקדמות המונדיאל, כשרק כמה שניות ורגליים סגורות של אבי נמני בחומה מונעות מישראל לעלות לפלייאוף.
רוב המאמנים הזרים שהצליחו לעשות פה משהו, הלכו בתחושה חמוצה הביתה - נילסן פוטר בגלל תבוסה מול גרמניה ורוח גבית מהתקשורת, אוהרין עזב אחרי שמכבי חיפה סיימה "רק" במקום השלישי, ג'ק מנסל הלך הביתה אחרי קמפיין אחד בנבחרת שבו סיים במקום האחרון בבית קשה עם סקוטלנד, צפון אירלנד של פאט ג'נינס, שבדיה ופורטוגל, והרשימה ארוכה ומתארכת.



אז מה הלאה?
אולי אנחנו צריכים קודם כל להירגע. הכדורגל הישראלי צריך להפסיק לפחד מהזרים ומחוסר הניסיון. אני באופן אישי הייתי מעדיף בקבוצה שלי מאמן זר, חסר ניסיון כמאמן, אבל ראה דבר או שניים בעולם הכדורגל, מאשר מאמן מקומי, עתיר ניסיון, שמעורבב עם כולם וכל החלטה שלו נגועה באינטרסים והדלפות לתקשורת.
המצב במכבי תל אביב מתחילת העונה גם ככה נראה רע, אז אולי החלפת המאמן בשלב כל כך מוקדם דווקא תעשה טוב לקבוצה. לראשונה מזה שנתיים, מכבי תל אביב הולכת לשחק במשך 36 משחקים בלי "הפרעות" מהכיוון האירופי, בלי רוטציות ובלי פציעות בלתי צפויות. פאקו יהיה שם וינסה להמשיך את השושלת שנבנית במכבי. האתגר האמיתי יהיה דווקא לג'ורדי קרויף: איך הוא מצליח לשמור על השקט התעשייתי בקבוצה, איך הוא מצליח לתת לפאקו את הרוגע בריצה שלהם בליגה, ויותר מהכל - איך בפעם הראשונה הוא מצליח להשאיר מאמן בקבוצה שלו לעונה שנייה ברציפות.

שחר של עידן חדש

אז איך חונכים אצטדיון?
יש הרבה דרכים לעשות דבר כזה. בבלומפילד לדוגמא משחק הבכורה (משחק ליגה בין הפועל תל אביב לשמשון תל אביב) התקיים חודשיים לפני טקס הפתיחה הרשמי (משחק ידידות מול ס.ק. אנסחדה ההולנדית, הגלגול הקודם של טוונטה). את טדי חנכו עם משחק ידידות של נבחרת ירושלים מול מארסיי, משחק הפתיחה של האיצטדיון בנתניה היה של מכבי נתניה מול הפועל תל אביב.
אף אחד לא חשב שזה נורא שאצטדיון המושבה, למשל, נפתח עם משחק של מכבי פתח תקווה מול הפועל עכו ולא שבוע מאוחר יותר עם משחק של הפועל פתח תקווה ומכבי חיפה. הארנה פנטאנל בקויאבה, שאירח משחקים במונדיאל האחרון, נחנך רשמית עם משחק ליגה שנייה של קבוצת לוברדנסה, שמגרשה הביתי נמצא במרחק 330 ק"מ משם (למרות ששלושה שבועות לפני כן שיחקה גאוות העיר מיסטו במשחק גביע מול קורינתיאנס, לעיני חצי מגרש, כי בחצי השני עוד לא התקינו כיסאות).
אז הפועל חיפה שיחקה לפני מכבי חיפה באצטדיון, ממש אסון גדול. עוד מעט יהיה המשחק שלו הם באמת חיכו, בליגה, ואז הם יראו לכולם שלא משנה כמה משחקים היו לפני, את המשחק הזה יזכרו יותר (בערך כמו שזוכרים את המשחק הראשון של האצטדיון בנתניה - לא יזכרו).



בתפקיד הנדנדה: מכבי חיפה
הגיע הזמן לשחוט פרה קדושה, את אותה טענה שבה מכבי חיפה ויעקב שחר העומד בראשה הם אלו שמצילים את הכדורגל הישראלי.
קודם כל, אני חושב שאם מגיעה תודה לבעלים של קבוצות כדורגל בארץ, אז יש רק שניים כאלו - איזי שרצקי ואלונה ברקת. שניהם יכלו לקנות כל קבוצה בארץ, ובחרו כל אחד ללכת לפינה אחרת של המדינה, לנהל שם קבוצה, ובשקט מופתי, הקבוצות שלהן נמצאות בפסגת הכדורגל בארץ כרגע.
לעומת זאת, יעקב שחר הוא איש עסקים שקנה קבוצה. גם לאחר מכן הוא נשאר איש עסקים. הוא מוביל קבוצה שכולה רוצה רק דבר אחד - לשמר את הכוח שלה והשליטה שלה בכדורגל הישראלי.
כשהוצע לראשונה רעיון הקיזוז ראו במכבי חיפה כי טוב, ויש פה אפשרות חד פעמית לצמצם את הפער באופן מלאכותי מארקדי ובית"ר ירושלים, תוך שהם מתעלמים ממצב שבו מכבי חיפה היא דווקא זו שתוביל את הליגה ותאבד את האליפות בגלל הקיזוז. אותה קבוצה שהובילה את התמיכה בקיזוז, הפכה להיות מובילת רעיון ביטול הקיזוז.
כשהוצע לצמצם את הליגה, יעקב שחר דחף לצמצום הליגה חזרה ל-12, ובחדרי חדרים הוא הציע אפילו לצמצם את הליגה ל-10. לא בגלל רמה נמוכה, אלא כדי להגדיל את הכנסות הקבוצות.
ועכשיו מכבי חיפה שוב פעם מתנדנדת ומנסה לשמור על האינטרסים שלה. במחזור הנעילה של עונת 2002/3, הפועל פתח תקווה העבירה את משחק הבית שלה מול מכבי תל אביב מאצטדיון האורווה לאצטדיון רמת גן. מכבי חיפה הזדעזעה מהרעיון שהיריבה שלה במירוץ האליפות תקיים משחק חוץ במגרש עם אווירה ביתית והקימה קול זעקה גדול. המשחק ההוא התקיים בסופו של דבר ברמת גן, אבל הטעם המר נשאר. 12 שנים אחר כך, כבר הוציאו תקנה שאי אפשר להעביר משחק למגרש הביתי של הקבוצה היריבה, ומכבי חיפה מזדעזעת שוב, הפעם בגלל ש"לא נתנו לבני סכנין להעביר את המשחק".



מבאר שבע לחיפה, בשביל גביע הטוטו?!
כשהייתי בברזיל, דיברתי עם כמה מקומיים ששאלו אותי בתוך כמה זמן אפשר לחצות ברכב את ישראל מצד אחד לשני. נתתי הימור גס של "7 שעות" ואפילו הוספתי "שזה לוקח הרבה זמן". אפשר היה לראות על הפנים שלהם את עוצמת הגיחוך.
ב-7 שעות נסיעה בברזיל אתה יכול להישאר באותו מחוז. דיברתי עם אנשים מסאו פאולו שהעדיפו לוותר על התענוג של לשלם לספסרים ליד האצטדיון בעירם וטסו שעתיים צפונה לסלבדור כדי לראות את אירן ובוסניה, דיברתי עם אנשים שנסעו מארקאז'ו לסלבדור כדי לראות את ארה"ב ובלגיה ואנשים שנסעו מבלם לפורטלזה כדי לראות את חוף השנהב ויוון, כשם עוברים את המרחקים בין הערים הללו ב-6 שעות נסיעה באוטובוס.
המדינה שלנו קטנה, אפילו קטנה מאוד. אני עדיין משתגע מאותם אנשים ששואלים "מה? הגעת מבאר שבע לתל אביב?", כאילו שאני צריך לתדלק מיכל מלא בגמל לפני שאני יוצא למסע המפרך. בסך הכל שעתיים נסיעה ברכבת בהלוך, ומאחר והרכבות לכיוון דרום לא פועלות בלילה, אז ביליתי 3 שעות בנסיעה (רכבת מחיפה לתל אביב ואוטובוס מאסף מתל אביב לבאר שבע) ועוד חצי שעה של המתנה.
וכן, היה שווה כל רגע בשביל לגעת בהיסטוריה.



והיה גם משחק....
כמו שאני אוהב לעשות סיכומי משחק והעברת רשמים, זה יהיה בנקודות:
1. טוסיין ריקטס, החלוץ הקנדי החדש של הפועל חיפה, מהיר בצורה מטורפת או שההגנה של עכו פשוט איטית?
2. הקהל של הפועל חיפה נשמע קצת מנומנם, בעיקר בגלל שאלו שהובילו אותם עברו לקבוצת האוהדים החדשה. השאלה היא איך זה ייגמר, איחוד מרגש או ראש בראש כל הדרך?
3. מקומות מסומנים לא עובד בארץ בלי סדרנים שמקפידים על זה (כן, גם אני לא ישבתי במקום שלי).
4. כולם בארץ נהנים לדבר על "איך הגענו למגרש ב(עיר אירופאית) עם התחבורה הציבורית, חבל שאין את זה בארץ", אבל כשיש אצטדיון שאפשר להגיע אליו בקלות, מעדיפים להתקע בפקקים עם רכבים פרטיים (וזה עם 3500 אוהדים).
5. נקודה היסטורית 1: טוסיין ריקטס כבש את השער הראשון, גל כהן קיבל את הצהוב הראשון ואמייה טגה קיבל את האדום הראשון באצטדיון סמי עופר. נשאר לראות מי יבעט את הפנדל הראשון, מי השופט שיעשה את טעות השיפוט הראשונה ומתי יהיה הרדיוס הראשון לאוהדי מכבי חיפה (כי להפועל חיפה יש קהל של קונצרטים).
6. נקודה היסטורית 2: שחקני הפועל חיפה במצטבר רשמו 358 משחקי ליגה במדי קבוצות חיפאיות. אם אני מצרף את שאדי שעבאן ויובל אבידור מהפועל עכו, המספר עולה ל-493 משחקים. על ספסלי שתי הקבוצות ישבו שני מאמנים - ראובן עטר ואלון חרזי - שביחד יש להם 1020 משחקי ליגה במדי הפועל ומכבי חיפה. אולי זה אומר משהו גם על העובדה שהפועל חיפה משחקת עם הרבה שחקנים צעירים, אבל אולי גם על היעלמותם של הסמלים.
7. ככה נראו בסוף המשחק היציעים. בלטו בהיעדרם: קליפות גרעינים ובדלי סיגריות. כנראה שזה לא כל כך נורא, לפחות יש תחושה של אירופה.



 

מי מספר 1?

אירועי פלייאוף ליגת האלופות אתמול עוררו בי התרגשות. אין דבר שגורם לי ליותר אושר מאשר מצב שבו הצדק נעשה גם על המגרש, בייחוד כשזה אומר שקבוצה קטנה מדיחה קבוצה שגדולה ממנה בצורה בלתי רגילה.
וכך היה אתמול כשמאריבור הקטנה מסלובניה הדיחה את סלטיק. אותה קבוצה מפוארת, שעלתה בקושי בזכות החלטת דיינים, אחרי שקיבלה שישייה מלגיה ורשה, נראתה אתמול מפוררת, וקבוצת ה"נגרים" שהדיחה את מכבי תל אביב בסיבוב הקודם תשחק בשלב הבתים של ליגת האלופות (ואף מילה על אוסקר גרסיה).



אבל לא על זה רציתי לדבר. שריקת הסיום של המשחק בסלטיק פארק הוציאה את התקשורת הישראלית הפרובינציאלית לחגוג "יש ישראלי בליגת האלופות!". צריך להגיד מילה טובה לסלליך, אפילו כמה: מדובר בסיפור שהוא בדיוק הפוך מכל סיפור של כדורגלן ישראלי, סקאוט של הפועל ראשון לציון ראה אותו משחק בשכונה ובגיל 16 (!) הוא שיחק בקבוצה מסודרת בפעם הראשונה. תוך זמן קצר הנער מראשון לציון הפך לשחקן במכבי חיפה, ולמרות שהקריירה שלו בארץ קרטעה (כמעט כמו כל בוגר מחלקת הנוער של מכבי חיפה), הוא החליט לנסות את מזלו בסלובניה.
אבל התקשורת שצעקה "יש ישראלי בליגת האלופות!" שוב פעם הלכה לאיבוד.



הרחק הרחק משם, ביברס נאתכו פותח עונה עם צסק"א מוסקבה. כבר במשחק השני שלו במדי הקבוצה הוא כבש את שער הבכורה שלו, מול רובין קאזאן, קבוצה שבזכותה הוא הצליח לכבוש עוד פסגה בכדורגל העולמי, ובסטייל האופייני לו הוא לא חגג את השער (מה שזיכה אותו גם בנשיקה מחברו סזאר נבאס). נאתכו אף פעם לא היה כוכב בכדורגל הישראלי, הוא לא זה שיככב במדורי הרכילות, הוא לא זה שתתפוס אותו במועדון שותה עם בחורה כמה שעות אחרי שהקבוצה שלו הפסידה. ביברס נאתכו, לא עלינו, הוא ספורטאי.
אולי בגלל זה חגיגות האושר על ההעפלה של מאריבור היו גדולות. כי שוב פעם שכחו שביברס נאתכו משחק בצסק"א מוסקבה, קבוצה שהעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות כבר במאי עם חגיגות האליפות ברוסיה. שוב פעם שכחו מביברס.



אבל יכול להיות שזה אנחנו שמקפחים אותו. העובדה שנאתכו הוא קצת שונה ממה שאנחנו מכירים (ולא רק בגלל הרקע שהוא מגיע ממנו), אולי זה מה שמרתיע אותנו מלהגיד את המובן מאליו. במשך שנים דודו אוואט ויוסי בניון נחשבו לשחקנים הישראליים הפעילים הטובים ביותר. אוואט כבר פרש, בניון נמצא לקראת סוף הקריירה ויכול להיות שהמשבצת הזאת צריך מחליף.
אז מי יש לנו בחו"ל? הליגיונר הוותיק טל בן חיים, שנודד בין קבוצות ואני בספק אם מישהו זוכר שהוא עכשיו משחק בצ'רלטון אתלטיק, ליאור רפאלוב, שמשחק בקלאב ברוז', אבל לא משתדרג יותר מדי ותופס את מקומו של ברדה כליגיונר הבכיר בבלגיה ובירם כיאל, שעדיין עושה שטויות במגרש, ולפעמים גם כאלו שמכריעות משחקים כמו במשחק הנוסטלגי מול יוון במוקדמות יורו 2012.
אז אולי הגיע הזמן להגיד את זה, את מה שאף אחד לא העז להגיד עד היום - כנראה שביברס נאתכו הוא השחקן הישראלי הפעיל הטוב ביותר, השאלה היא מתי כולם ישלימו עם העובדה הזאת?

תובנה לסיום
מאחר ואלוהי הכדורגל יודע לסדר את הדברים - מה הסיכוי שמאריבור וצסק"א יוגרלו לאותו הבית בליגת האלופות, ובאותה מידה גם סלטיק והמנצחת בין קלאב ברוז' לגראסהופרס (או אולי מכבי תל אביב) יוגרלו לאותו הבית בליגה האירופית? אני כבר רואה את הכותרות שזועקות על "דרבים ישראליים בשלב הבתים"