קצת אחרת - מדריך לצופה האלטרנטיבי (4)

אז אחרי שבוע שלא הייתי פה, חוזרים לבלוג עם הפינה השבועית - פינה שבה הביזארי הוא נורמלי.
לאלו מכם שהיו במתח אינסופי, אז חשוב לעדכן שביום חמישי היה משחק הגומלין בין איטליה להולנד (1:1 במשחק הראשון). ההולנדיות רשמו ניצחו חוץ 1:2 ועלו למונדיאל בפעם הראשונה. אין ספק ההתרגשות באוויר.
ומה מצפה לנו הפעם?



יום שבת, 16:00, קארפי - פרוסינונה (ליגה איטלקית שנייה)
אתה אף פעם לא יודע לאן פתיחה של עונה חדשה תוביל אותך. כך קורה במקרה של קארפי ופרוסינונה, שתי קבוצות איטלקיות צנועות, שמוצאות את עצמן במחזור ה-16 במשחק העונה של הסריה B, עם קרב שיכול לקדם את שתיהן לעבר עונה היסטורית בליגה הבכירה.
קארפי היא קבוצה ותיקה יחסית. היא הוקמה ב-1909, והספיקה לשחק ברמה הבכירה של איטליה לפני הקמת הסריה A במשך כמה שנים טובות. עם השנים המועדון הלך והתדרדר ונדד בעיקר בין הליגה השלישית והרביעית. בשנת 2000 חלה תפנית - אחרי שהקבוצה ירדה עונה אחרי עונה מהליגה השלישית עד הליגה החמישית, הקבוצה פשטה רגל והוקמה מחדש בליגה השישית. היא עלתה במהירות אל הליגה החמישית, נתקעה שם במשך 8 שנים, ובשנים 2010-2011 היא הצליחה לעשות את הדרך ההפוכה - עם שתי עליות ליגה רצופות, מהליגה החמישית אל הליגה השלישית. ב-2013 הקבוצה הצליחה לעשות היסטוריה עם ניצחון 0:1 על לצ'ה בגמר הפלייאוף, ועלתה בפעם הראשונה אל ליגת המשנה.
פרוסינונה מהעבר השני היא אפילו צנועה עוד יותר. היא הוקמה ב-1912 ומאז בעיקר הספיקה להתפרק, פעמיים (ב-1959 וב-1990). את רוב שנותיה היא העבירה בעיקר ברביצה בליגה הרביעית ובעשור האחרון חל שינוי משמעותי אצלה. ב-2004 היא הצליחה לעלות לליגה השלישית בפעם הראשונה אחרי 20 שנה, ובשנתיים הבאות היא מצליחה להגיע לפלייאוף - פעם אחת היא מפסידה בחצי הגמר למנטובה ובפעם הבאה היא כבר מצליחה לנצח את גרוסטו 0:1 בקרב על העלייה. מאז 2005/6 היא התחילה לקבע לעצמה מעמד של חברה קבועה בליגה, אבל ב-2011 הגיעה ירידת ליגה. שלוש עונות של התייבשות בליגה השלישית הסתיימו בעונה שעברה עם ניצחון על לצ'ה (שוב פעם לצ'ה?!) בגמר הפלייאוף והעונה היא חוזרת בגדול לליגה השנייה.
השאלה הגדולה היא האם מאחורי הקבוצות הקטנות הללו עומדים שחקנים שיכולים להוביל אותן לעונת בכורה בסריה A?
בקארפי ניתן למצוא כמה שחקנים מעניינים. בראשם עומד השוער הצעיר גבריאל (שהיה שוער בנבחרות הצעירות של ברזיל ובין הישגיו ניתן למצוא את אליפות העולם עד גיל 20 ב-2011 ומדליית כסף אולימפית מלונדון), רפאל ביאנקו (בוגר מחלקת הנוער של יובנטוס וקבלן עליות באיטליה) ואליאז' סטרונה (שחקן סלובני צעיר שמושאל מפאלרמו ומהווה הבטחה גדולה). מן הצד השני, בפרוסינונה הסגל צנוע יותר והשחקנים הבולטים הם אלסנדרו פרארה (עוד בוגר של מחלקת הנוער של יובנטוס, ואפילו הספיק לשחק משחק ליגה ומשחק בליגת האלופות במדיה), ג'יאנלוקה מוסאצ'י (שבילה לא מעט שנים בליגה הראשונה במדי אמפולי ופארמה), רפאל סקיאבי (שועל קרבות ותיק בליגת המשנה) וגייטאנו מאסוצ'י (שותף פעיל בעונות השיא של סאסולו בשנים האחרונות).



יום שבת, 20:20, מחזור אחרון בליגה הברזילאית השנייה
המחזורים האחרונים בברזיל מזמנים את הליגות המקומיות יותר מפעם אחת אל המדור בשבועות האחרונים, אבל הפעם טירוף בליגת המשנה. אחרי שז'וינוויל הבטיחה את עלייתה בפעם הראשונה מאז 1987, ושתי קבוצות שירדו בעונה שעברה, ואסקו דה גאמה ופונטה פרטה, הבטיחו את חזרתן, צריך להכריע מי תהיה הקבוצה הרביעית שתעלה.
המצב הוא כך - בואה, אתלטיקו גויאננסה ואבאי, כולן עם 59 נקודות, אחריהן אמריקה מיניירו עם 58 נקודות וסארה עם 57 נקודות. בברזיל השיטה קובעת שבמצב של שוויון נושא הניצחונות הוא זה שמכריע, המובילות שם הן אמריקה מיניירו (19) ובואה (18). גם בתחתית קרב ישיר על כרטיס אחד (או ליתר דיוק על שני כרטיסים להישרדות) - אמריקה וברגאנטינו עם 43 נקודות, ושתיהן רואות מלמטה את אואסטה עם 45 נקודות. גם כאן נושא הניצחונות נותן יתרונות דווקא לקבוצות המדורגות נמוך יותר - לאמריקה וברגאנטינו יש ניצחון אחד יותר מלאואסטה.
אגב סיפור מעניין לגבי הנאבקות - אבאי, אמריקה מיניירו וסארה ירדו כולן ביחד באותה עונה לליגה הזו (2011). אתלטיקו גויאננסה נפרדה מהליגה עונה אחת בלבד אחריהן. עבור בואה יש חלומות על עונה היסטורית בליגה הראשונה.
המשחקים המשמעותיים: איקאסה נגד בואה, אתלטיקו גויאננסה נגד סנטה קרוז, אבאי נגד ואסקו דה גאמה, אמריקה מיניירו נגד סמפאיו קוראה, לוברדנסה נגד סארה, ABC נגד ברגאנטינו, פראנה נגד אמריקה ולסיום, אואסטה נגד ז'וינוויל.
הולך להיות בלאגן אמיתי.



יום ראשון, 16:00, אפואל ניקוסיה - אומוניה ניקוסיה (ליגה קפריסאית)
ואחרי שבת מהנה של כדורגל מליגות משנה, הגיע הזמן להצגה האמיתית ולקצת מכות - הדרבי של ניקוסיה, אפואל מול אומוניה, וכל זה במרחק של שעת טיסה מכאן.
סיפור היריבות מתחיל ב-1948. באותם ימים בניקוסיה יש מועדון גדול אחד בשם אפואל (ראשי תיבות של "מועדון הכדורגל והאתלטיקה של היוונים בניקוסיה"). סכסוך בין אנשי ימין לשמאל, שהתחיל בתקופת מלחמת העולם השנייה והגיע לשיאו במלחמת האזרחים ביוון, גרם לאנשי השמאל להתפצל מהמועדון ולהקים מועדון חדש - אומוניה ("הסכמה" ביוונית). מאז, היריבות בין המועדונים מבוססת בעיקר על נושאים פוליטיים של ימין ושמאל.
את אפואל ניקוסיה אין באמת צורך להציג. הקבוצה החזקה של קפריסין, עם 23 תארים בארון האליפויות שלה, מצליחה בשנים האחרונות לבסס את מעמדה גם בזירה האירופית את שחקני הקבוצה אפשר לחלק לשתי קבוצות (שכמובן לא שוות בגודלן). הראשונה, היא השחקנים הזרים המובילים - גוסטבו מאנדוקה (מלך השערים העונה ואחד הכובשים היותר מוצלחים של המועדון בשנים האחרונות), נונו מוראיש (שהיה שחקן הסגל המורחב בצ'לסי וכבר כמעט 8 שנים משחק בקבוצה), ראפיק ג'בור (שעבר שנים יפות בעיקר ביוון) וג'ון ארנה ריסה בן ה-34 (שאחרי שנים יפות בליברפול וברומא, ירד ליגה בעונה שעברה עם פולהאם ובא לעשות כמה לירות). לצידם ישנם שחקנים קפריסאים מובילים, שמשחקים גם בנבחרת כמו קונסטנטינוס חרלמבידס, גאורגיוס אפרם ואפסטאטיוס אלונפטיס.
מן הצד השני, אומוניה ניקוסיה היא קבוצה מעניינת. בשנות ה-70 וה-80 היא הייתה הקבוצה החזקה בקפריסין עם דור הזהב של סוטיריס קייפאס, שנחשב לגדול שחקני קפריסין בכל הזמנים. בשנים האחרונות, בעיקר לאור המשבר הכלכלי בקפריסין, הקבוצה החלה לקרוס כלכלית, מה שהוביל את אוהדי הקבוצה לקמפיין של מימון המונים במטרה להציל את הקבוצה ולהשיג את הסכומים הדרושים כדי לעמוד בתקנות אופ"א. 3.5 מיליון אירו גויסו על ידי אוהדים מכל רחבי קפריסין, וגם כאלו שחיים בבריטניה ובארה"ב והקבוצה חזרה לעמוד על רגליה. בקרב השחקנים הקפריסאים אין מישהו ברמתם של הקפריסאים מאפואל, אבל גם לאומוניה יש מספר זרים מעניינים - אנדראז' קירם (64 הופעות בנבחרת סלובניה, שיחק בכרונינגן ובויסלה קראקוב), מיקאל פוטה (מלך השערים של הקבוצה, שיחק לא מעט עונות בליגה הצרפתית, בעיקר בניס ובקאן, והעביר שנים יפות גם בדינאמו דרזדן הגרמנית), מילאן סטפנוב (סרבי ותיק שאחרי טיול לא מוצלח בספרד השתקע בליגה הקפריסאית), רודרי, רוברטו גרסיה, אלכס רוביו (שלושה מתוך קאדר ענק של שחקנים ספרדיים מצויינים שמשחקים בקפריסין), ז'וזה מוריירה (שהיה שוער הנבחרת האולימפית של פורטוגל ב-2004 לצד שחקנים אלמוניים כמו כריסטיאנו רונאלדו וראול מיירלש) ועוד.
אפואל ניקוסיה מוליכה את הטבלה כרגע עם 24 נקודות, אומוניה במקום השלישי עם 17 נקודות. כמיטב המסורת, ה-GSP בניקוסיה הולך להיות מלא עד אפס מקום, והקרבות בין האוהדים והקבוצות עשויים להיות מעניינים.

קצת אחרת - מדריך לצופה האלטרנטיבי (3)

חזרנו מפגרת הנבחרות, ובאופק יש כמה משחקים לא רעים ששווה לעקוב אחריהם. שנתחיל?



יום שבת, 14:45, הארטס - ריינג'רס (ליגה סקוטית שנייה)
לפני 8 שנים, הארטס הייתה הקבוצה של הליגה הסקוטית. ולדימיר רומאנוב, אוליגרך רוסי-ליטאי רכש את הקבוצה, ורצה לשבור את ההגמוניה של שתי הקבוצות הגדולות מגלאזגו. בעונת 2005/6 הארטס הפתיעה את כולם, וסיימה במקום השני, נקודה אחת בלבד מעל ריינג'רס, ועם הכרטיס למוקדמות ליגת האלופות.
מאז עברו כמה שנים ושתי הקבוצות חוו קריסה כלכלית. רומאנוב ברח והותיר את הארטס על סף פשיטת רגל. בעונה שעברה, עם חובות של 25 מיליון פאונד, היא נכנסה לפירוק, מה שהוביל אותה לספוג הפחתה של 15 נקודות, סיחרר אותה לחלוטין וחרץ את גורלה לירידת ליגה, אחרי 31 שנים רצופות בליגה הבכירה. ריינג'רס לעומתה פשטה רגל לחלוטין, ואחרי שנים של התנהלות כלכלית גרועה, הקבוצה פורקה. בעונת 2012/13, זמן קצר אחרי הפירוק, אוהדי ריינג'רס הקימו את ריינג'רס החדשה בליגה הרביעית בסקוטלנד. האוהדים המשיכו ללוות אותה (49,913 אוהדים במשחק הבית שלה מול סטירלינג אלביון, שיא עולמי במשחק ליגה רביעית), והקבוצה דהרה אל עבר עליית ליגה. בעונה לאחר מכן ריינג'רס דרסה את הליגה השלישית (15 ניצחונות רצופים מפתיחת העונה) והיא הצליחה לרשום עלייה שנייה בתוך שנתיים.
העונה הזו בינתיים מאירה פנים להארטס, עם 35 נקודות מתוך 39 אפשריות, והיא כבר בפער מבטיח של 6 נקודות על פני ריינג'רס השנייה. הדבר הזה אפילו מסבך את ריינג'רס יותר, מאחר ובסוף העונה יש רק כרטיס אחד לליגה הבכירה, בעוד שהשנייה (יחד עם מקומות 3-4) תשחק בפלייאוף על העלייה עם הקבוצה שתסיים 11 בליגה הראשונה.
השחקנים הבולטים בהארטס הם החלוץ השבדי אוסמן סו והבלם והקפטן דני ווילסון. את ריינג'רס מובילים כריס בויד ולי מק'קולוך, ששיחקו לא מעט שנים בריינג'רס (מק'קולוך משחק ברצף בקבוצה מאז 2007).



יום שבת, 19:30, הולנד - איטליה (מוקדמות מונדיאל הנשים)
מונדיאל הנשים שיתקיים בשנה הבאה בקנדה כבר הצליח לעורר כמה סערות. למשל נושא הדשא, המארגנים של המונדיאל הולכים להשתמש בדשא סינתטי בכל המגרשים, אבל עבור השחקניות זה היה נושא למחאה, בגלל הקיפוח. פיפ"א הצליחה לעורר מחאה אחרת עם הרחבת הטורניר מ-16 ל-24 נבחרות. הפערים בכדורגל הנשים הם עדיין גדולים, וניתן לראות את זה פעם בשנתיים בטורנירים של הנבחרות הצעירות, אליהן מגיעות 16 נבחרות, ולפעמים חלקן פשוט מובסות בצורה קטסטרופלית. ההרחבה הזו כמובן גם מביא נבחרות שיופיעו בפעם הראשונה, אבל בעוד שלספרד ושוויץ יש ניסיון במעמדים מול נבחרות גדולות באירופה, אף אחד לא יודע מה יעלה בגורלן של נבחרות כמו תאילנד, חוף השנהב ונבחרת נוספת שתצא מהפלייאוף בין אקוודור לטרינידד וטובגו.
כרטיס אחרון מאירופה יגיע בקרב הפלייאוף בין הולנד לאיטליה, כשגם הוא יתן את אותותיו בזכות הרחבת המונדיאל.
איטליה הופיעה פעמיים במונדיאל, אבל הפעם האחרונה הייתה אי שם ב-1999. טורניר המוקדמות האיטלקי התבסס בעיקר על דו קרב ישיר מול ספרד על העלייה, הנבחרות האחרות היו שם בעיקר בכדי לא לחטוף. המשחק שהכריע היה דווקא המשחק הראשון ביניהן, בו ספרד ניצחה במדריד 0:1, המשחק השני באיטליה הסתיים בתיקו 0:0. בחצי גמר הפלייאוף היא נפגשה עם אוקראינה, וניצחון ביתי 1:2, יחד עם תיקו 2:2 באוקראינה הספיקו לה כדי לעלות. הנבחרת האיטלקית מבוססת בעיקר על שחקניות מהליגה המקומית, אבל יש גם כמה שחקניות שמשחקות מחוץ לליגה כמו קטיה שרופנגר ורפאלה מאניירי (באיירן מינכן) ושרה גאמה (פריס סן ז'רמן). שני שמות מעניינים בנבחרת מגיעים מוורונה - פטריציה פאניקו, בת ה-39, שרחוקה רק 4 שערים מלהיות מלכת השערים של נבחרת איטליה, ומלאניה גביאדיני, שחקנית ותיקה ומוערכת בפני עצמו ואחותו הבוגרת של מאנולו גביאדיני.
הולנד, לעומתה, חולמת על מונדיאל ראשון. גם בבית ההולנדי נוצר ראש חץ בינה לבין נורבגיה, אבל מה שהכריע היה דווקא איבוד נקודות מיותר בתיקו 1:1 מול בלגיה. ניצחון החוץ על נורבגיה (2:0) במחזור האחרון, לא עזר להולנדיות. לשמחתן של ההולנדיות, בפלייאוף חיכתה להן יריבה חלשה בדמות סקוטלנד, וניצחון כפול (1:2 בחוץ ו-0:2 בבית) מעמיד אותן במרחק של 180 דקות מהופעה היסטורית במונדיאל. מי שהובילה את הולנד להישג המרשים היא ויויאן מידמה, נערה בת 18, שאת הקמפיין התחילה בתור שחקנית הירנביין, והיום היא כבר משחקת בבאיירן מינכן והובילה את נבחרת הנערות לזכייה היסטורית באליפות אירופה השנה. 13 שערים היא כבשה בקמפיין הזה, והיד עוד נטויה. שחקניות בולטות נוספות הן מאנון מילס, מלכת השערים של הנבחרת בכל הזמנים, שמשחקת בגטבורג השבדית, ודיאן ביטו הוותיקה מטלסטאר ההולנדית (143 הופעות).
המשחק הראשון יתקיים ביום שבת הקרוב בהאג, הגומלין יהיה ביום חמישי בוורונה, והמתח והציפייה לדעת מי תהיה הנבחרת שתעלה למונדיאל כבר משתלט על אוהדי הכדורגל במדינות.



יום שני, 2:30, ראסינג קלוב - ריבר פלייט (ליגה ארגנטינאית)
בארגנטינה לא יודעים לנהל ליגה בצורה פשוטה. במשך שנים הליגה הייתה מחולקת לשני שלבים - מטרופוליטנו ונסיונל - שתנאי הקבלה לכל אחד מהשלבים הללו היה מפוקפק בפני עצמו (למטרופוליטנו יכלו להיכנס רק הקבוצות הוותיקות, בנסיונל יכלו להצטרף אלופות הליגות המחוזיות). בשנות ה-80 שינו את השיטה לשיטה האירופית המוכרת לכולנו, עד שב-1991 ארגנטינה עברה לשיטת האפרטורה והקלאוסורה. השנים האחרונות, והירידה של ריבר פלייט, ואחריה גם של אינדפנדיינטה, עוררה צורך בשינוי.
הליגה הארגנטינאית נמצאת בחצי עונה שזוכה לכינוי Torneo de Transición (טורניר המעבר), כשבשנה הבאה הליגה הארגנטינאית אמורה לעבור לעונה אחת רציפה ולהפסיק עם שני הטורניר המפוצלים. הטורניר הזה הוא קצת הזוי, 20 הקבוצות שהיו אמורות לשחק העונה בליגה הראשונה אם היו ממשיכים בשיטה הישנה משחקות בסיבוב אחד (19 משחקים), בלי עליות וירידות.
ריבר פלייט מוליכה כרגע את הטבלה עם 33 נקודות, כשנותרו עוד 3 מחזורים. העונה הזו של ריבר נהדרת - היא כבר זכתה בטורניר הקלאוסורה (שאגב הפך לפני כמה שנים ל"טורניר המסיים", Torneo Final) די בהליכה, זכתה בגמר השנתי מול אלופת האפרטורה (ניצחון 0:1 על סן לורנצו) והיא דוהרת על עבר גמר הקופה סודאמריקנה, כשבחצי הגמר מחכה לה בוקה ג'וניורס (0:0 במשחק הראשון). פרננדו קאבנגי הוותיק בן ה-31 חזר לקדנציה שלישית בריבר פלייט, אחרי שנדד בין אירופה למכסיקו במשך שנים, ותאופיליו גוטיירז הקולומביאני, שהיה אחד הבולטים בנבחרת במונדיאל האחרון, הם אלו שמובילים את הקבוצה לעונה נהדרת.
אחרי ריבר ניצבת המארחת, ראסינג קלוב, עם 32 נקודות. שלושה מחזורים לסיום, והפסד כאן עלול לסגור את הסיפור לטובת ריבר. ראסינג קלוב דווקא עברה עונה קשה מאוד. היא סיימה במקומות ה-19 וה-18 באפרטורה ובקלאוסורה השנה, ורק שיטת הממוצעים הידועה לשמצה מנעה מהקבוצה שצברה הכי מעט נקודות העונה (33) לרדת ליגה. לשמחתה, הטורניר בלי הירידות כנראה שחרר את הלחץ, ובינתיים היא נראית נהדר. גם לראסינג יש כמה שחקנים ששווה לראות כמו גוסטבו בו, מלך שערי הטורניר, ודייגו מיליטו בן ה-35 שחוזר לקבוצת נעוריו אחרי סיבוב בגנואה, סראגוסה וכמובן אינטר.
אגב, למי שחושב שאחרי הטורניר הזה ארגנטינה מפסיקה עם השיטות המוזרות, אז פה יש לו טעות. הליגה הארגנטינאית אמנם עוברת לעונה אחת רצופה, אבל במקום לשמור על ה-20 הקבוצות ולעשות ליגה כמו באירופה, הם המציאו שיטה הזויה יותר. הליגה תורחב ל-30 קבוצות, כל אחת תשחק מול כל האחרות פעם אחת (29 מחזורים) ובסוף העונה יתקיים מחזור מיוחד של משחקי דרבי. הארגנטינאים מצליחים להפתיע כל פעם מחדש.

יומני ברזיל - בוסנים, אירנים וישראלי אחד

לפעמים תוכניות נוטות להתנפץ בקלות. שני דברים היו לי בראש כשתכננתי את המסע לברזיל ושילבתי בתוך את המשחק של בוסניה ואירן. האחד, הוא שאחרי שיש לי כרטיס למשחק של בלגיה, אני אזכה לראות גם את הנבחרת האירופית המרעננת השנייה שמעניינת אותי. רצה הגורל ושלושה חודשים לפני הטיסה שתי הנבחרות הללו הוגרלו יחד עם ישראל לאותו הבית במוקדמות אליפות אירופה, וכך אפשר היה לראות את שתי הנבחרות בחיפה ובירושלים במקום בברזיל.
הדבר השני שקיוויתי לו הוא שבוסניה תגיע למשחק הנועל שלה כך שניצחון שלה על אירן יחד עם הפסד ניגרי לארגנטינה במחזור הנעילה יוביל את בוסניה לחגיגות ניצחון אל תוך הלילה בסלבדור. יסלחו לי הבוסנים, אבל את שני המשחקים הראשונים שלהם ראיתי באופן חלקי - שלושת רבעי משחק מול ארגנטינה ראיתי בעצירת הביניים בברזיליה ואת המחצית השנייה של המשחק מול ניגריה ראיתי אחרי שחזרתי מהמשחק של גרמניה וגאנה.
כך הגענו למצב שאל משחק הנעילה בסלבדור הגיעה דווקא נבחרת אירן כשהיא יודעת שניצחון שלה בשילוב עם הפסד של ניגריה יעלה אותה לשלב הבא. לבוסניה כבר לא היה סיכוי. הדרך שבה הם נשדדו במשחק מול ניגריה בקויאבה, עם אותו שער חוקי שנפסל, יחד עם תצוגת השיא של אניימה באותו המשחק, חיסלו את סיכוייהם של הבוסנים. מה שנשאר להם זה רק להציל את הכבוד האבוד.



בערב לפני המשחק קיוויתי לראות עוד "קרב" אוהדים בכיכר מרכזית בעיר, כפי שהיה בכל אחד מהערים הקודמות בהן ביקרתי. הבוסנים לא היו שם. במקום זה מצאתי חבורה של אירנים, או ליתר דיוק צאצאים של גולים אירניים שחיים בצפון אמריקה, שאירחו לי לחברה וקיוו שהמשחק המיתולוגי ממשחקי אסיה ב-1974 בין ישראל לאירן ישוחזר בעתיד, שוב פעם באצטדיון אזאדי בטהרן, כשהפעם הקהל יהיה קצת פחות פנאטי ואנטי-ישראלי. כנראה שהערב ההוא הוציא אותי משוחד, ובמקום לתמוך בבוסניה, מצאתי את עצמי רוצה שנבחרת אירן תנצח - בעיקר בשביל אותם אירנים לכאורה שהגיעו כל הדרך לברזיל מארה"ב ובשביל תקווה קלושה יותר שעלייה של אירן לסיבוב הבא תיצור חגיגה אמיתית ברחובות.
גם הגשם ששטף לפתע את סלבדור לא עצר את האוהדים הבוסנים. כמו בכל משחק של הבוסנים, ארגון האוהדים שלהם "הדרקונים", עשו צעדה שרו שירים למען נבחרתם והגיעו במלוא פאר והדר לאזור האצטדיון. מספר אוהדים השתלטו על העמדה של באדווייזר סביב האצטדיון והניפו את הדגל כמי שמסמנים טריטוריה. למי שחושב שאי אפשר היה למצוא אירנים, אז צר לי לבשר לו שאנשים שחיים כמה שנים בתרבות מערבית יותר, לרוב גם יתרחקו מהתרבות האיסלמית ששורה ברחוב האירני. קהל האוהדים של בוסניה התמקם בקומה העליונה של הארנה פונטה נובה (או פונצ'י נובה למדייקים), מעל דגל הקרן ועל אותו קו אורך כמוני. האירנים לעומתם התמקמו בשני הגושים המרכזיים לאורך המגרש משני צידיו.



מסתבר שתרבות מערבית יכולה לקרב בין צדדים. משני הצדדים עומדות נבחרות שמייצגות עמים מוסלמיים. בעוד שהאוהדים של אירן גילו אהדה וכבוד רב לאוהד ההזוי עם דגל ישראל שמסתובב ביניהם (ויש כאלו שגם ביקשו תמונה עם האטרקציה המהלכת), הבוסנים, שחוו לא רק סבל מצד סרביה וקרואטיה, אלא גם התעלמות גורפת מצד המערב במלחמת האזרחים (כמו בטבח בסרברניצה), היו אדישים כלפי הישראלי במקרה הטוב, ובמקרה הרע צעקו "ויוה פלסטינה". לשמחתי הרבה, הקריאות "ויוה סרביה" לא זכו לתגובה של אוהד בוסני שיכור ואת היום לא סיימתי באשפוז בבית חולים מקומי.
כנציגיהם של הבוסניאקים, הבוסנים-המוסלמים, ולא של הקרואטים או הסרבים במדינה, הסמלים הנוכחיים כמעט ולא מעניינים את האוהדים. הדגל הנוכחי, שאומץ אחרי שכל רוחות המלחמה נרגעו, כמעט ולא מונף, ובמקומו מונף הדגל הישן עם הסמל של ממלכת בוסניה. הבוסנים לימדו אותנו שלא רק לספרדים אין מילים להמנון באופן רשמי, אבל מבחינת האוהדים זה אפילו לא ההמנון, כשהם מעדיפים לשיר את ההמנון הישן עם המשפט "את ארץ חלומותיי, ארץ אבותיי", לא משהו שהסרבים או הקרואטים במדינה היו אוהבים לשמוע.



בשעות הערב, "עשן הקרב" של משחקי הצהריים התפזר. בזמן שאוהדי ארגנטינה וניגריה עקבו אחרי הבית המקביל בכדי לדעת מי תהיה היריבה של כל אחת מהן בשמינית הגמר, התפנו הבוסנים והאירנים לארוז את המזוודות. אלו היו רגעיהם האחרונים במונדיאל 2014, כשכל אחד ממחנות האוהדים מקווה שבעוד 4 שנים, ברוסיה, הם יהיו שם והפעם יצליחו לעשות קצת יותר.
כשטיילתי בערב הגעתי לפאב, שעד מהרה הפך להיות הפאב הביתי שלי לאורך השהות שלי בעיר. קבוצה גדולה של בוסנים, יחד עם מוחמד קוניץ' (ההוא מהפוסט הקודם) ישבו, שתו וחגגו את ניצחונם והצלת כבודם האבוד. קבוצה קטנה יותר של אירנים הצטופפה בצדי הפאב וחגגו את מזלם הטוב על כך שהם היו חלק מהחוויה הזו. מזג האוויר הטרופי של סלבדור הכה פעם נוספת, והגשם השוטף חייב את הבוסנים, האירנים, הברזילאים והישראלי הבודד להידחס יחד אל מתחת לסככה. הצפיפות הזו יצרה שיחה מעניינת שלי עם ארבעה אוהדים בוסנים, שלושה מהם ברחו מהמדינה בזמן (שניים חיים בגרמניה, השלישי בשבדיה). הגשם איחד אותנו סביב הכדורגל, התבוסות של ז'לזניצ'אר לקבוצות ישראליות והזמנה הדדית להגיע למשחק החוץ של נבחרתו של כל אחד במוקדמות היורו הקרוב, תוך הבטחה להביא דגלי פלסטין לישראל ודגלי סרביה לבוסניה (ולאלו מכם שיש ספק, הכל היה בצחוק, אני לא בטוח שמישהו מאיתנו היה לוקח סיכון לעשות משהו כזה).
תחת הצפיפות בסככה נוצרו ניסיונות לייצר ראש בראש בין האוהדים האירנים והבוסנים. זה לא הצליח באמת, הבוסנים פשוט רועשים יותר, ועם תוספת כוח של שחקן עבר, שום דבר לא היה יכול לעצור אותם. יש שיגידו שבאותו היום בסלבדור, היו בוסנים שחלמו על פריז, על מוסקבה ועל קטאר - כי עבורם מונדיאל 2014 היה החוליה הראשונה בשושלת.

כבר ניצחנו את בוסניה?

האגדה מספרת שרגע אחרי שאדין דז'קו ירד מכר הדשא משחקה האחרון של מנצ'סטר סיטי, פנו רבים בעולם הספורט לשאת תפילה לכך שדז'קו אכן נפצע ולא יגיע למשחקה של בוסניה מול ישראל ביום ראשון הקרוב. ההודעה אתמול על פציעה לשלושה שבועות כבר גרמה לכולם לפתוח שמפניות. במדינת ישראל, כמו תמיד, חושבים שגורם אחד קטן יהיה זה שיכריע את ההתמודדות, אבל שוכחים משהו קטן - כמו שהפציעות של בניון השאירו אחריהם נבחרת באותה רמה, כך יהיה גם במקרה הזה. אבל אולי זה חלק מאיתנו לזלזל בבוסניה?



בסוף השבוע תנחת נבחרתה של בוסניה והרצגובינה (לא בא לי להסתבך עם תקריות פוליטיות) בארץ. בסגל מספר מרשים של 0 חלוצים ו-0 אדין דז'קואים. אני לא רוצה לפתוח את הדיון על זה שכבר הייתה נבחרת שזכתה בתארים בלי חלוץ (רמז: בערוץ הספורט חוו אורגזמה בזמן הזכיות שלהם), אז אני אעבור לעניין יותר פיקנטי - מי יש לבוסנים חוץ מדז'קו?
כששואלים את האדם הישראלי הממוצע את השאלה זו, סביר להניח שהשם היחיד שיעלה לו לראש באופן אוטומטי זה האריס מדוניאנין, יקיר המערכת, מי שהגיע לכאן לפני כמה שנים עם ניבאלדו מריאל ויאדוליד בכדי לחזק את מכבי תל אביב. מאז עברו הרבה שנים, מדוניאנין כבר התקדם לדפורטיבו לה קורוניה, בעוד שניבאלדו מנסה להשתלב במכבי יבנה האימתנית.
אבל בפועל לבוסנים יש יותר מזה. קחו לדוגמה את אמיר ספאחיץ'. ספאחיץ' הוא אחד השחקנים הוותיקים בנבחרת, 77 הופעות, שני רק לזבזדאן מיסימוביץ' הוותיק. במונדיאל האחרון הוא זכה לכבוד היוקרתי להיות קפטן הנבחרת (מה שאומר שהוא גם הקפטן הראשון שהחליף דגלונים עבור נבחרתו במונדיאל, ועוד עשה את זה עם מסי). יש לו ברזומה קבוצות כמו לוקומוטיב מוסקבה, סביליה ומונפלייה, ובעונה שעברה הוא עשה את צעדיו הראשונים במדי באייר לברקוזן החזקה. הוא הפך שם לשחקן הרכב עם 27 הופעות בעונה שעברה והעונה הוא הוסיף עוד 9. בהחלט לא שחקן שאפשר לזלזל בו.



עוד קשר נפלא שיש לבוסנים להציע זה מיראלם פיאניץ'. הסיפור של פיאניץ' קצת הזוי בכל הנוגע לכדורגל הבוסני.
פיאניץ', כמו שחקנים רבים שהם בנים למהגרים מבוסניה, גדל גם הוא במחלקות הנוער של המדינה שלו, אבל בניגוד אליהם, הנער שהספיק לחיות שנה בבוסניה לפני העזיבה הגדולה, שיחק לראשונה כדורגל בקבוצת הכדורגל שיפלאנז' - קבוצה קטנטנה מלוקסמבורג. פיאניץ' ומשפחתו עזבו ללוקסמבורג ועד גיל 14, אז עבר למחלקת הנוער של מץ, נחשב ללוקסמבורגי לכל דבר. ברזומה יש לו אפילו 4 הופעות בנבחרת עד גיל 17 ו-3 הופעות בנבחרת עד גיל 19. רגע השיא שלו אפילו היה בטורניר של אליפות אירופה עד גיל 17, אותו לוקסמבורג אירחה והעפילה אוטומטית, כשכבש רביעייה בתיקו 5:5 מפתיע מול בלגיה.
ההופעות המרשימות שלו במץ העירו את הבוסנים בזמן, חסכו ממנו ביורוקרטיה, נתנו לו דרכו בוסני - ושלחו אותו ישירות להרכב הנבחרת במשחקי מוקדמות מונדיאל 2010. היום כבר כולם מכירים אותו - 11 מיליון אירו, ונער הפלא בגיל 21 כבר עבר לרומא. 4 שנים ברומא, ואני לא חושב שמישהו מסוגל להגיד שנבחרת בוסניה בלי דז'קו ועם פיאניץ' היא עדיין נבחרת לא מאיימת.



ונניח שכבר שרדנו את המתקפות חסרות החלוץ של הבוסנים, ונניח שחלוצי הנבחרת מייבאים את יכולתם מהליגות באירופה (כולל שכטר שמביא יכולת ישיבה על הספסל), לבוסנים יש שוער אימתני לא פחות, אסמיר בגוביץ'.
ושוב פעם, סיפורו של מהגר נודד. בגוביץ' התחיל לשחק כדורגל בגרמניה בכלל. בגיל 10, הוא ומשפחתו ארזו את החפצים והתמקמו באדמונטון, קנדה. כשחקן בולט מאוד בגילאים הצעירים, בגיל 16 הוא כבר זכה למבחנים באנגליה ונחת בפורטסמות'. רגע לפני שהוא עובר לייצג את בוסניה הוא גם מספיק לעמוד בשער של הנבחרת עד גיל 20 של קנדה באליפות העולם.
בגוביץ' עבר שנים קשות בפורסטמות', וראה איך הקבוצה שלו הולכת ומדרדרת. ליתר דיוק, הוא צפה בה מהצד, מאחר ולאורך השנים הוא הושאל לקבוצות שונות. לה לובייר הבלגית הייתה היחידה שגם שיחקה בליגה הראשונה. מלבדה הוא שיחק גם במאקלספילד, בורנמות', יאוביל ואיפסוויץ'.
ואז הגיעה סטוק סיטי. בחלון ההעברות של ינואר 2010, טוני פוליס החליט לרכוש אותו, כדי לעזור לקופה המדלדלת של פורטסמות' מצד אחד, ולהוות גיבוי לתומאס סורנסן הדני. פציעה של סורנסן בעונתו השנייה, הוביל את בגוביץ' אל שער הקבוצה, וכמעט שלא הצליח לצאת מהם בשנים האחרונות. הוא כל כך דומיננטי עד כדי כך שהוא שבר גם שיא עולם על הדרך (האיכות לא משהו):

 

http://www.youtube.com/watch?v=jsrVNd0f710

בקיצור ולעניין, נבחרת בוסניה, גם בלי דז'קו היא עדיפה על נבחרת ישראל. מניתי פה שלושה שחקנים (ומדוניאנין) ועוד לא הזכרתי שחקנים כמו איזט האירוביץ' או מוחמד בשיץ, מה שמראה את העומק של הנבחרת הזו. מה שאנחנו צריכים לקוות לו זו רק התעלות של הנבחרת יחד עם הדחיפה של הקהל הביתי. בוסניה עושה את זה מצויין במגרש הביתי שלה - ככה היא חילצה תיקו במשחק מול ישראל במוקדמות מונדיאל 2002, כשנבחרת בוסניה הייתה אז חבורה של שחקנים די בינונית.
ואולי הבעיה בנו היא בהבדלי התפיסה, ולשם כך יש גם סיפור:
בארץ, יש שחקן עבר של הנבחרת שחושב שהוא יותר טוב מכולם. הוא מתלונן בכל פעם שהנבחרת מחליטה לתת לו כרטיסים למקום גרוע באצטדיון ועד לפני כמה חודשים הוא היה פרשן שנכנס בכל מי שזז בנבחרת.
לבוסנים יש את מוחמד קוניץ'. הוא נכנס להיסטוריה של הכדורגל הבוסני בזכות היותו הקפטן הראשון של נבחרת בוסניה ובזכות קריירה ענפה באירופה (בעיקר בקובנטרי). את קוניץ' ראיתי בברזיל, אחרי המשחק האחרון של נבחרתו מול אירן. הוא הגיע לשם בתור פרשן של הטלוויזיה הבוסנית, אבל באותו ערב הוא התנהג כאחרון האוהדים - לבוש בחולצה כחולה, שר, רקד, לחץ יד לכל מי שהיה שם, דיבר עם כולם - אחד משלנו.
כנראה שההיעדרות של דז'קו תשפיע על הנבחרת שלו, אבל היא לא תשפיע בצורה משמעותית על נבחרת שמבחינתה אין בה כוכבים.

קצת אחרת - מדריך לצופה האלטרנטיבי (2)

כמו שהבטחתי, בכל סוף שבוע יהיו פה המלצות לקראת משחקי סוף השבוע - הכי רחוק שאתם יכולים לחשוב ממסי ורונאלדו, אבל הרבה יותר טוב מהם - באחריות.



יום שבת, 16:30, אנגליה - ניו זילנד (משחק ידידות)
את הסיקור הפעם אני פותח דווקא עם משחק שהוא לא משחק כדורגל, אלא דווקא משחק ראגבי. כמדי שנה, בתחילת חודש נובמבר, הנבחרות הבכירות של חצי הכדור הדרומי (אוסטרליה, דרום אפריקה, ניו זילנד והחברה החדשה ארגנטינה) יוצאות למסעות משחקים מול הנבחרות הבכירות של אירופה (אנגליה, סקוטלנד, ווילס, צפון אירלנד, צרפת ואיטליה). מסע המשחקים הנוכחי של ניו זילנד, אלופת העולם המכהנת, נפתח מול זו שרוצה לקחת ממנה את התואר יותר מהכל.
אצטדיון טוויקנהאם, האצטדיון שיארח את המשחק, הוא היכל החלומות של הראגבי העולמי - בערך מה שוומבלי או המרקאנה עבור עולם הכדורגל. בשנה הבאה אנגליה תארח את גביע העולם, כשטוויקנהאם יארח את הגמר. עבור אנגליה זה מובן מאליו שכל דבר מלבד זכייה יחשב כישלון, בעוד שהניו זילנדים חולמים לעשות היסטוריה עם תואר שלישי (הם מחזיקים בשיא התארים יחד עם אוסטרליה ודרום אפריקה).
משחק ידידות זה אולי תיאור גרוע למה שהולך לקרות שם על הדשא. שתי הנבחרות נפגשו 39 פעמים בהיסטוריה, גם במסגרת המשחקים הבינלאומיים וגם במסגרת גביע העולם - אנגליה הצליחה לנצח רק 7 פעמים. הניצחון האחרון של אנגליה על ניו זילנד בבית היה ב-2012 וקטע רצף של 9 שנים בלי ניצחון ו-10 שנים בלי ניצחון בית. הרצף הנוכחי עומד על 4 ניצחונות ניו זילנדים, כשהאנגלים עוד זוכרים את התבוסה המשפילה שלהם במשחק האחרון ביוני 36:13.
שתי הנבחרות מגיעות עם סגלים חזקים, כשבאנגליה יבלטו דילן הארטלי, ג'יימס האסקל וכריס רובשואו, בעוד שבניו זילנד יבלטו שלושה שחקנים עם מעל ל-100 הופעות בנבחרת - ריצ'י מקו, קוון מאלאמו ודן קרטר.



יום ראשון, 21:00, גרמיו - אינטרנסיונל (הליגה הברזילאית)
נתחיל את טיול הדרבים שלנו בדרום אמריקה עם הגרנאל (Grenal), הדרבי הגדול של פורטו אלגרה.
בברזיל, על פי רוב, המשחקים הגדולים מבחינת עניין של ברזיל כולה הם מפגשים שכוללים קבוצות מסאו פאולו וריו דה ז'ניירו, אבל יש לא מעט דרבים מחוץ לערים הללו שמצליחים לעורר עניין.
הסיפור המעניין מאחורי היריבות הזו הוא סיפור הקמתה של אינטרנסיונל. במשך שנים, מקימי המועדון, האחים פופה, לא הצליחו למצוא מועדון בפורטו אלגרה שיסכים לקבל אותם, מאחר ושני המועדונים שהיו קיימים כבר (גרמיו ופוסבאל) היו מועדונים פרטיים לאנשים ממוצא גרמני. אחרי זמן מה, הצליחו האחים לשכנע קבוצה של חברים מספסל הלימודים באוניברסיטה להקים קבוצה של איטלקים בפורטו אלגרה, וזו נקראה אינטרנסיונל - על שמה של אינטר מהמולדת הרחוקה.
שתי הקבוצות הללו היום הן השליטות הבלתי מעורערות של הכדורגל בעיר ובמחוז שלהן (ריו גרנדה דו סול). העונה הן נפגשו כבר שלוש פעמים זו עם זו, ואינטרנסיונל מחזיקה במאזן מושלם - ניצחון כפול (1:2 ו-1:4) בגמר הליגה המחוזית בתחילת השנה ועוד ניצחון ליגה (0:2). שתי הקבוצות שהבינו כמו כל הליגה שיהיה כנראה קשה להדביק את קרוזיירו המוליכה, נמצאות במאבק על הכרטיסים לגביע הליברטדורס - כששלוש קבוצות (כולל האלופה) עולות אוטומטית, והרביעית תצטרך לעבור את המוקדמות.
אינטרנסיונל (מקום 3, 53 נקודות) כוללת כמה שחקנים נהדרים כמו אנדראס ד'אלסנדרו הארגנטינאי, נילמאר ורפאל מאורה, אבל מעל כולם עומדים שני שחקנים עם רזומה אירופי מרשים - הבלם ז'ואן ששיחק קרוב לעשור בבאייר לברקוזן ורומא והיה חלק מסגל הנבחרת הברזילאית בשני מונדיאלים והשוער הוותיק דידה, שמלבד רזומה מרשים בתור שוער מילאן, גם חצה את הכביש בחורף האחרון (הפגרה בברזיל היא בין דצמבר למרץ) ועבר מגרמיו לאינטרנסיונל.
גם לגרמיו (מקום 7, 51 נקודות) יש מה להציע, כשבין שחקניה ניתן למצוא את דודו, שברח מהבלאגן באוקראינה והוא כרגע מושאל מדינאמו קייב, זה רוברטו הקשיש בן ה-40 ופליפה באסטוס. אבל מי שמושך יותר מכולם עניין הוא המאמן של הקבוצה. בברזיל, מדינה שבה אוהבים להחליף מאמנים יותר מהר מגרביים, אנדרסון מוריירה פוטר במהלך פגרת המונדיאל, אחרי פתיחת העונה ה"חלשה" של 15 נקודות מ-9 משחקים. המחליף שלו היה מאמן שבדיוק התפנה בשוק - לואיז פליפה סקולארי, רגע אחרי שחטף שביעייה מגרמניה. הבעיה היא שהוא הנהיג בגרמיו סגנון די משעמם (אולי טראומה מהתבוסה) - 13 משחקים מתוך 19 שהוא אימן נגמרו בתיקו מאופס או 0:1 קטן.



יום ראשון, 22:00, קלוב נסיונל - פניארול (הליגה האורוגוואית)
אם בכל זאת החלטתם להימנע מהאופציה שהמשחק בברזיל יהיה פחות מעניין מהצפוי, זה הזמן לחצות את הגבול לאורוגוואי, אל הדרבי הגדול של מונטווידאו, או כמו שקוראים לו שם: הקלאסיקו של אורוגוואי.
פניארול הוקמה ה-1891 תחת השם CURCC, מועדון קריקט וכדורגל שנועד להעביר את זמנם של עובדי הרכבת הבריטיים באורוגוואי. המועדון הוקם בשכונת פניארול בעיר, ומכאן הגיע שמה של קבוצת הכדורגל, וצבעי המועדון התבססו על צבעי הקטרים באותם ימים (שחור-צהוב). נסיונל, שהוקמה 8 שנים לאחר מכן, הייתה עוף מוזר בכדורגל ביבשת אמריקה באותם ימים, מאחר והייתה הקבוצה הראשונה שלא הוקמה בידי אירופאים, וככזאת היא הייתה לאומית מאוד (כמו שמה) וביססה את צבעי המועדון (כחול-אדום) על צבעיו של גיבור לאומי.
מדובר ביריבות העתיקה ביותר מחוץ לאי הבריטי, המשחק הראשון בהיסטוריה התקיים ביולי 1900 ופניארול ניצחה בו 0:2. 511 משחקים התקיימו עד היום בין הקבוצות, ומאזן הניצחונות עומד באופן ברור לטובת פניארול - 182:166. מבחינת תארים, העניינים צפופים: 49 אליפויות לפניארול לעומת 44 של נסיונל (כל יתר הקבוצות זכו ביחד ב-16 אליפויות), פניארול זכתה 5 פעמים בליברטדורס לעומת 3 של נסיונל ושתי הקבוצות זכו ב-3 גביעים בין-יבשתיים ביחד.
השיטה באורוגוואי זהה לשיטה שקיימת בלא מעט ליגות דרום אמריקאיות - עונה מחולקת לשתיים (אפרטורה וקלאוסורה), כשהאלופות משחקות בסוף העונה בגמר הליגה. האפרטורה של העונה הזו נפתחה בצורה מושלמת עבור פניארול - 30 נקודות מתוך 33 אפשריות נתנו לה פער כמעט בלתי אפשרי לסגירה, כשניצחון שלה ביום ראשון יעניק לה את התואר הלא רשמי של אלופת האפרטורה. בכל מקרה, ניצחון כזה יבטיח באופן רשמי שפניארול כבר לא תצליח לסגור את הפער גם לא באופן תיאורטי, כשהיא נמצא במקום השלישי בפער עצום של 11 נקודות.
ועל מי שווה לשים עין? בנסיונל יש את השוער הוותיק גוסטבו מונואה, ששיחק לא מעט שנים בספרד, כך גם איבן אלונסו, שכרגע מוביל את הכיבושים עם 11 שערים העונה, וחורחה פוסילה, שהיה חלק מהעונה הגדולה של פורטו לפני כמה שנים עם אנדרה וילאש בואש. לעומתם, בפניארול יש את פביאן אסטויאנוף, שעשה שנים יפות בליגה הספרדית והיוונית, ומרסלו זלאייטה הוותיק, שזכור בזכות שנותיו ביובנטוס הגדולה של העשור הקודם.

יאללה מכות

ישנם רבים שעושים את הקישור הבלתי נמנע בין הדיון על האלימות הגואה, שהרימה אתמול באופן מופגן את הראש שלה בדרבי, לבין העובדה שהוא מתקיים בבוקר ה-4 בנובמבר.
לפני שמדברים על רצח של ראש ממשלה והשלכותיו (כל אחד לכיוון המחנה הפוליטי שלה), צריך לעסוק בדבר האמיתי - אדם נרצח בגלל שהוא פשוט חשב אחרת מאדם אחר. אף אחד מאיתנו לא היה חושב, נניח, ללכת מכות עם אדם שיושב בכיסא לידו באוטובוס בגלל שהוא עושה דברים שלא מוצאים חן בעיני. האירוע ההוא טמן את הזרעים, או שאולי בכלל טיפח את העץ, של האלימות וחוסר הסובלנות.



הפוסט המקורי של אחרי הדרבי היה אמור להיות מוקדש לערן זהבי. עד כמה שהוא מעדיף להיות ראש לשועלים כשחקן בכיר בליגת העל מאשר זנב לאריות כשחקן בינוני בחו"ל, עד כמה הוא פרובוקטור ועד כמה הכסף הגדול של מכבי תל אביב עיוור אותו.
ואז הגיע המשחק.
אני מודה, אני לא מחבב גדול של ערן זהבי, הוא אחד השחקנים הכי אוברייטד שהיו קיימים בכדורגל הישראלי אי פעם. ההתנהגות שלו אתמול אחרי כיבוש הפנדל, הייתה לא מפתיעה, אבל הייתה טיפשית לחלוטין. העניין החמור הוא שבגלל אקט טיפשי שלו, קם טיפש יותר גדול בדמות אותו אוהד הפועל תל אביב, שהחליט שלא מתאים לו, וירד אל כר הדשא. אני לא מתייחס עכשיו למה קרה או לא קרה, אבל שוב פעם התנהגות של אדם אחד, שהיא בהחלט מכעיסה, גרמה לאדם לרדת לכר הדשא ולקחת את החוק לידיים.



עכשיו צריך לדבר על היום שאחרי. בכל פעם שאנחנו חושבים שראינו כבר הכל, האלימות במגרשי הכדורגל מצליחה לשבור את שיא שפל של עצמה.
שני גורמים מרכזיים צריכים לקחת פה אחריות ומהר.
בראש ובראשונה, רשויות החוק, המשטרה ובתי המשפט. לא יכולות להיות שבמדינת חוק, האלימות תקבל חותמת הכשר במגרשי הספורט. מישהו היה יכול לדמיין שאירוע כזה ברחוב היה נגמר בקנס כספי במקרה הטוב ובשחרור בערבות במקרה הרע? מגרשי הספורט הם לא תחום נפרד שבו הכל מותר. ביום שהמשטרה באמת תעצור את מי שמתפרע במגרשי הכדורגל, תעמיד אותם לדין ובתי המשפט יפסקו עליהם עונשי מאסר כבדים במקום עונשי הרחקה מהמגרשים למשך תקופה קצרה, אז אולי תהיה פה טיפה הרתעה.
שנית, גם לקבוצות יש אחריות. אם במועדון (הפעם בהקשר של מועדון ריקודים) יש אירוע אלימות קיצונית, המשטרה לא תמצמץ וכבר למחרת תוציא צו סגירה לכמה שבועות. במקרה הזה מבינים שלבעלים יש אחריות על מי נכנס לתחומו. לעומת זאת, מועדוני הכדורגל מתנערים מאחריות, לא רוצים לקחת חלק במאבק מול האוהדים שלהם - וכך נוצר חלל ריק שמאפשר לאוהדים לפעול באלימות, בלי שאף אחד באמת יטפל בהם. במקרה הזה יש פה צביעות, כי בדרך כלל אותם אנשים שטוענים שרמון או גולדהאר לא יכולים לטפל באוהדים שלהם, רוצים שטביב יטפל בלה פמיליה. ואם קבוצה לא יכולה לטפל בהתנהגות של אוהדיה, אולי בכלל היא צריכה לקיים את המשחקים שלה בלי קהל? ככה היא תוכל מראש למנוע את כל הבעיות.



התחלתי עם רבין, ואני אסיים דווקא עם הצד השני.
הזיכרון של הציבור הישראלי קצר. בעוד שבועיים כולם ישכחו מאירועי הדרבי והכל יראה בסדר. אבל השאלה היא האם טראומה מאירוע כזה יכולה לעורר שינוי או לא? כי אם לא, נקבע פה רף סבלנות, שיראה לכולנו לגיטימי - למרות שהוא ממש לא.

http://www.youtube.com/watch?v=o6mmTZKtMns