קצת אחרת - המדריך לצופה האלטרנטיבי (55)

שלושה משחקים ובכל אחד מהם חולמים על תואר. בקטאר חולמים לשבור בצורת של 20 שנה, בבולגריה שואפים לשבור את ההגמוניה ובאפריקה יש גביע על הפרק.



יום שבת, 16:30, אל ריאן - אל ג'יש (הליגה הקטארית)
הליגה הקטארית, עם מלוא הכסף והיוקרה שלה, רואה כיצד שתי קבוצות קטנות רצות בצמרת. אל ריאן, שלא זכתה באליפות כבר 20 שנה, תפגוש בשבת את אל ג'יש, קבוצה צעירה שמעולם לא זכתה באליפות.
אל ריאן הייתה אחת הקבוצות הבכירות בקטאר אבל ההבאה המאסיבית של כוכבים זרים הפכה אותה לקבוצה בינונית. השיא הגיע לפני שנתיים כשירדה ליגה לראשונה אחרי כ-25 שנה. לשמחתה של אל ריאן, ירידת הליגה עזרה לה להתאושש די מהר. היא חזרה אחרי עונה אחת, ועכשיו כשהיא בעיצומו של הקאמבק, היא מוליכה את הטבלה עם 27 נקודות ומאזן מושלם של 9 ניצחונות מ-9 משחקים. כנהוג בקטאר, הבעלים של הקבוצה הוא סעוד בן חאלד א-ת'אני, אחיינו של תמים בן חמד א-ת'אני, אמיר קטאר המכהן. המאמן של אל ריאן, חורחה פוסאטי, כבר מכיר את הליגה לאחר שזכה באליפות עם אל סאד ב-2007, ויש לו ארון גביעים עשיר שכולל גם אליפויות באורוגוואי מולדתו, אקוודור ופרגוואי. שני השמות הבולטים בסגל הם שני חלוצים מתאזרחים מדרום אמריקה. הראשון הוא הברזילאי רודריגו טבאטה, שהגיע למועדון לראשונה כמושאל ב-2010 מבשיקטאש והעונה מחורר רשתות עם 10 שערים ב-9 משחקים. השני הוא סבסטיאן סוריה, שהגיע לקטאר ב-2004 וכבר רשם 106 הופעות במדי הנבחרת הקטארית.
אל ג'יש, או בתרגום מילולי "הצבא", הוא מועדון חדש יחסית בעולם הספורט הקטארי. המועדון בכללותו הוקם רק ב-2007, כשהקבוצה הבכירה בו במשך שנים הייתה ועודנה קבוצת הכדוריד, שזכתה פעמיים באליפות אסיה למועדונים. קבוצת הכדורגל לעומת זאת הצליחה לעלות בפעם הראשונה לליגה הבכירה ב-2012 וארון הגביעים המדולל שלה כולל רק את הגביע הקטארי מ-2013. אחרי כמה עונות בהן היא מצליחה להתברג במקומות השני והשלישי, אל ג'יש רוצה הפעם לזכות באליפות וכרגע היא נמצאת במקום השני, במרחק 4 נקודות מאל ריאן, כשגם היא עדיין לא מפסידה. מאמן הקבוצה כיום הוא סאברי לאמושי הצרפתי, שעדיין נמצא בצעדיו הראשונים כמאמן אבל יש לו ברזומה הופעה במונדיאל האחרון עם חוף השנהב. גם לאל ג'יש יש שני חלוצים זרים נהדרים - עבדארזק חמדאללה, מרוקאי בן 24 שכבר הספיק לשחק בנורבגיה ובסין וכבש העונה 8 שערים, וסארדור ראשידוב, אוזבקי בן אותו גיל ואחד מהשחקנים המובילים בארצו כיום. לצידם ניתן לציין גם את הקשר הקטארי הוותיק וויסאם ריזיק, שיאן ההופעות בנבחרת קטאר עם 111 הופעות.



יום ראשון, 16:00, אטואל דו סאהל - אורלנדו פייראטס (גביע הקונפדרציה האפריקאית)
לפני שבועיים מזמבה הקונגולזית זכתה בליגת האלופות של אפריקה ועכשיו הגיע הזמן לראות מי תזכה בתואר המשני של היבשת. אחרי 1:1 במשחק הראשון ביוהאנסבורג, אטואל דו סאהל ואורלנדו פייראטס יגיעו לטוניסיה לקרב על התואר.
לאטואל דו סאהל אולי אין ארון גביעים מפואר בכל הקשור לכדורגל הטוניסאי עם "רק" 9 אליפויות, אבל בזירה הבינלאומית הקבוצה הזו מככבת. בגביע הקונפדרציה היא כבר זכתה פעם אחת ב-2006 ועונה לאחר מכן רשמה היסטוריה עם זכייה בליגת האלופות. מלבד התארים הללו יש לה שתי זכיות בסופר קאפ האפריקאי, ו-4 זכיות במפעלים שכבר לא קיימים כמו גביע המחזיקות וגביע CAF. בבאופן כללי, אטואל מקווה להמשיך את המסורת של הקבוצות הטוניסאיות במפעל, שזכו עד היום ב-4 גביעים, יותר מכל מדינה אחרת. מאמן הקבוצה, פאוזי בנזרתי, מגיע לקדנציה חמישית במועדון (אגב, הראשונה הייתה בעונת 1986/7), כשהוא זה שמוביל את המועדון לזכייה בגביע הקונפדרציה ב-2006. השמות הבכירים בסגל של הטוניסאים הם איימן מת'לות'י, השוער הוותיק בן ה-31 שמשחק בקבוצה מאז 2003, אחמד עכאישי, חלוץ בן 26 ששיחק שנתיים בבונדסליגה השנייה במדי אינגולשטדט, ובגדד בונדז'ה, אלג'יראי בן 23 שכבש 6 שערים בקמפיין הבינלאומי.
אורלנדו פייראטס הייתה הקבוצה ששמה את דרום אפריקה על מפת הכדורגל אחרי שלטון האפרטהייד. בשנת 1995 היא ניצחה את ASEC אבידג'ן מחוף השנהב בגמר ליגת האלופות, מה שהפך אותה לקבוצה הראשונה מהמדינה שזוכה בתואר בינלאומי. מאז הכדורגל בדרום אפריקה דעך ומאז הזכייה של קייזר צ'יפס בגביע המחזיקות ב-2001 אף קבוצה לא הצליחה לזכות בתואר כלשהו. מי שאחראי להישג המרשים של אורלנדו פייראטס הוא המאמן אריק טינקלר, שידע ימים יפים כשחקן בוויטוריה סטובאל ובארנסלי, והיום הוא רושם את עונת הבכורה שלו כמאמן. מי שירצו להוביל את הקבוצה לתואר הם טמסאנקה גאבוזה, שגם הוא כבש 6 שערים בטורניר, קרמיט אראסמוס, שבילה בצעירותו תקופה קצרה בהולנד, וסיאבונגה סאנגווני, אחד השחקנים הבולטים בכדורגל הדרום אפריקני כיום.



יום ראשון, 17:30, לבסקי סופיה - סלביה סופיה (הליגה הבולגרית)
אחרי שלודוגורץ השתלטה באופן מוחלט על הכדורגל הבולגרי בשנים האחרונות, לבסקי סופיה חולמת לסדוק במעט את הדומיננטיות. בעבר הדרבי הגדול של הבירה היה מול צסק"א סופיה, אבל אחרי שזו התדרדרה עד לליגה השלישית, נותר לנו רק המפגש מול סלביה סופיה.
מאז 2009 לבסקי סופיה לא זכתה באליפות בבולגריה. שנתיים של אליפויות לליטקס לובץ' ואחריהן רצף ארוך של לודוגורץ השאיר את אחת הקבוצות הבכירות בבולגריה מאחור במירוץ. בעונה שעברה לבסקי סופיה סיימה רק במקום ה-7, המיקום הנמוך ביותר אליו הגיעה מאז 1938. את העונה הזו היא פותחת בצורה יותר טובה, כשהיא במקום הראשון עם 31 נקודות ועם יתרון 3 נקודות על פני ליטקס ולודוגורץ. המאמן הנוכחי של הקבוצה, סטויצ'ו סטוייב, הגיע באמצע העונה שעברה והצליח להציל באופן יחסי את לבסקי מהתרסקות טוטאלית. עכשיו סטוייב מנסה להוביל את לבסקי לאליפות, בדיוק כפי שעשה עם לודוגורץ ב-2014. בלבסקי משחקים שלושה משחקני דור העתיד של הכדורגל הבולגרי והם תופסים מקום חשוב בסגל. התאומים בני ה-20 לבית משפחת צונב, בוריסלאב ורדוסלאב, הם שחקני הרכב לכל דבר בקבוצה. רדוסלאב אפילו נכנס ללב האוהדים כשאת שער הבכורה שלו במועדון כבש בדרבי מול צסק"א באפריל 2014. שם מעניין נוסף הוא בוז'ידאר קראייב, שכבר בגיל 11 היה חלק מתכנית מיוחדת לקידום שחקנים צעירים בולגרים שמוביל חריסטו סטויצ'קוב, והיום בגיל 18 בלבד נחשב לאחד הסקוררים המובילים של לבסקי.
סלביה סופיה חיה כבר שנים בצל של המועדונים הגדולים. היא מעולם לא הצליחה להתברג בצמרת, למעט הבלחות מדי פעם, ובקבוצה מעדיפים להסתפק בדרך כלל במקום במפעלים האירופיים, משימה לא פשוטה בהתחשב בהתפתחות הליגה המקומית. בינתיים היא ממוקמת רק במקום החמישי, אבל כל דבר שיכול לפגוע ביריבה העירונית הוא מבורך מבחינתה. למרות שהוא אימן לתקופות קצרות את הנבחרת הצעירה של בולגריה, עבור מאמן הקבוצה, איבן קולב, מדובר במשרה ראשונה בליגה הבולגרית מאז 1997. ב-15 השנים האחרונות הוא אימן בדרום-מזרח אסיה, כשבשיאו אימן את נבחרת אינדונזיה בשני גביעי אסיה. שימו לב לאיבאילו דימיטרוב, מלך שערי הקבוצה העונה עם 5 שערים, אנטון קרצ'נאקוב, שעושה קאמבק לליגה הבולגרית אחרי חצי עונה בליגת המשנה ברוסיה, ודייגו, שחקן כנף ברזילאי שאותר והובא בגיל 15 למחלקת הנוער של ליטקס לובץ' וכבר 8 שנים משחק בבולגריה.

קצת אחרת - המדריך לצופה האלטרנטיבי (54)

אחרי הפגרה הבינלאומית, הגיע הזמן לחזור ללחם והחמאה שלנו, הליגות המקומיות. במוקד הפעם - שתי הסינדרלות הקטנות של הכדורגל הפולני, הקבוצה האורחת שחולמת על היסטוריה בסינגפור והדרבי של בוגוטה.



יום שישי, 19:00, ל.ק.ס ניצצ'ה - פיאסט גליביצה (הליגה הפולנית)
ביום שישי יתקיים מפגש בין שתי קבוצות שמאחורי כל אחת מהן סיפור מדהים. תשכחו מוויסלה קראקוב ולגיה ורשה, תכירו את ל.ק.ס ניצצ'ה ופיאסט גליביצה.
ל.ק.ס ניצצ'ה היא קבוצה קטנה וחביבה שעד לפני כמה שנים עוד שיחקה בליגות הנמוכות של פולין. ההתקדמות הביזארית שלהם החלה כשהקבוצה החלה לקבל חסות מחברה בשם ברוק-בט, שבניגוד לשם שלה היא סוכנות עיצוב ולא סוכנות הימורים, והקבוצה החלה לעלות אט אט. בעונה שעברה היא רושמת הישג אדיר כשהיא מצליחה לעלות לליגה הבכירה ומעלה את הכפר הקטן ניצצ'ה על המפה. 750 תושבים יש בכפר, מה שהופך את הכפר לקטן ביותר באירופה שהקבוצה שלו שיחקה בליגה הבכירה, כשהם שוברים את השיא של חמל בלשאני הצ'כית עם 900 תושבים. המשחק יהיה הראשון באצטדיון המשופץ בכפר המכיל 4500 מקומות (כלומר 6 כיסאות לכל תושב). השם המעניין בצד המקצועי הוא דאנוטה ויטקובסקה, האישה היחידה שמחזיקה בקבוצת כדורגל בליגה הפולנית. אחד הכוכבים בסגל הוא וויצך קנדז'יורה, שבאופן די מפתיע גדל בגליביצה, שיחק בשתי קבוצות קטנות בעיר לפני שהגיע לפיאסט גליביצה, בה העביר 10 שנים לפני שעבר לחזק את הקבוצה הקטנה. בסגל ניתן למצוא גם גדודי שחקנים סלובקיים כמו פאבול סטאניו, שמשחק מאז 2007 בפולין וניצ'צ'ה היא הקבוצה החמישית שלו, ודאליבור פלבה, שהגיע לקבוצה כחיזוק כשהיא רק עלתה לליגה השנייה ב-2011.
לפיאסט גליביצה יש סיפור דומה, אבל היא מגיעה ממקום קצת יותר גדול. למרות ההיסטוריה המכובדת של העיר וכ-180 אלף תושביה, פיאסט גליביצה לא היה מועדון כדורגל מפואר. בשנת 2008 הם עלו בפעם הראשונה לליגה הבכירה ובכך הפכו לקבוצה הראשונה אי פעם בכדורגל הפולני שהצליחה להגיע מהליגה ה-7 לליגה הבכירה, ומאוחר יותר גם לאירופה. הקבוצה ירדה, עלתה, ולא כל כך הצליחה להתייצב בליגה. העונה נפתחה מבחינתה בסערה עם 11 ניצחונות מתוך 15 משחקים והמקום הראשון שלה בפער של 8 נקודות מלגיה ורשה השנייה. המאמן שלהם, רדוסלאב לטאל הצ'כי, היה מכוכבי יורו 1996 והיה שותף לאירוע ביזארי ביורו לאחריו כשהורחק בעודו יושב על הספסל (ככה זה כשאתה פולט מילים לעבר השופט והשופט הוא פיירלואיג'י קולינה). השם הגדול בקבוצה הוא רדוסלאב מוראבסקי, קשר הקבוצה, שחקן בית וקפטן, ואת כל זה הוא עושה בגיל 21. לטאל הביא איתו כמה חברים מצ'כיה וסלובקיה כמו מרטין נשפור, המושאל מספרטה פראג, פטריק מראז, שכיכב בז'ילינה וארטמדיה, וקאמיל ואצק, ששיחק בגרמניה ואיטליה.



יום שבת, 13:15, ברוניי DPMM - באלסטיר קאלסה (הליגה הסינגפורית)
הליגה בסינגפור מגיעה למחזור האחרון שלה, כשבמשחק המרכזי יש לנו קבוצה שחולמת על אליפות היסטורית וקבוצה שנייה שחולמת לנצל את האליפות הזו בשביל לזכות בכרטיס למפעלים היבשתיים. מבולבלים? הנה כל ההסברים.
במהלך השנים הליגה הסינגפורית הזמינה אליה קבוצות אורחות. בעבר אלו היו אקדמיות של קבוצות סיניות וקוריאניות בסינגפור ואפילו הייתה קבוצה בשם אטואל, שהייתה מבוססת על שחקנים צרפתיים. היום, לצד האקדמיה של אלבירקס ניגאטה היפנית והנבחרות האולימפיות של סינגפור ומלזיה, נמצאת גם הקבוצה האורחת של ברוניי DPMM. הקבוצה ששייכת למשפחת המלוכה במדינה הקטנה ממזרח לסינגפור הייתה בעברה חלק מהליגה בארצה והחליטה לנדוד עם השנים למלזיה וכיום לליגה הסינגפורית. היא מוליכה את הטבלה במרחק 2 נקודות מהמקום השני והיא מתחילה להריח את האליפות ההיסטורית. המאמן שלה, הסקוטי סטיב קין, כבר הוביל את הקבוצה לזכייה ראשונה בגביע הליגה בשנה שעברה ועכשיו הוא רוצה אליפות ראשונה בקריירה. השם המוביל בקבוצה הוא רפאל רמאזוטי, מלך השערים הברזילאי עם 20 כיבושים ב-26 משחקי ליגה. בסגל ניתן למצוא גם לא מעט שחקנים מנבחרת ברוניי כמו אזוואן סאלח, שאהרזן סעיד ופחראזי חסן.
בלאסטיר קאלסה רוצה לנצל את העובדה שקבוצה אורחת תזכה באליפות בשביל לקבל כרטיס למפעלים היבשתיים. אליפות של ברוניי DPMM הופכת את הקרב על המקום השני לחם יותר, כשבאלסטיר נמצאת במקום השלישי, במרחק 3 נקודות מהמקום השני. סיפור מעניין עומד מאחורי מאמן הקבוצה, מרקו קראלייביץ'. קראלייביץ' הוא קרואטי שגדל בגרמניה, ואת רוב הקריירה שלו הוא עשה במזרח הרחוק. 5 שנים כשחקן בסינגפור הספיקו לו כדי להשתקע במדינה, להכיר את אשתו ואם שני ילדיו ולפתח קריירת אימון מרשימה. הסגל של בלאסטייר בין כוכבי כדורגל מקומיים כמו השוער זייפול ניזאם והקשר פו אי פנג, שהפכו במרוצת השנים למזוהים עם המועדון, אבל גם מספר שחקנים זרים שהגיעו מהבלקן, כמו הסרבים אמיר צמייצאנין ואמיר לוטינאץ והקרואטי רוברט פריצ'יץ'.



יום שני, 0:00, מיונאריוס - אינדפנדיינטה סנטה פה (הליגה הקולומביאנית)
בדרום אמריקה לא מצטיינים בשיטות פשוטות לקיום ליגה והפעם ננסה להבין מה קורה בקולומביה. מלבד העובדה שגם שם משחקים באפרטורה וקלאוסורה, הקולומביאנים מגיעים למחזור הליגה האחרון כשבסיומו יקבעו 8 העולות לפלייאוף ובאיזה סדר. כדי להכריע את המצב בצורה יותר מעניינת העיניים יהיו נשואות לבוגוטה, שם יתקיים El Clásico Capitalino, הקלאסיקו של הבירה.
מיונאריוס גמרו את הסיפור שלהם העונה. הם במקום ה-11, מרחק 5 נקודות מהמקום שמוביל לפלייאוף, ולכן המטרה היחידה שלהם היא להרוס ליריבה העירונית את חלומות הפלייאוף. דבר נוסף שהם עדיין יכולים לעשות זה לצבור עוד נקודות לטבלת המשוקללת של כל העונה ואולי לחלום על כרטיס לקופה סודאמריקנה (עם הרבה תלות בכישלונות יתר הקבוצות שיעלו לפליייאוף). המאמן שלה הוא זה שאחראי להצלחה המסחררת של ליברטאד הפרגוואית לפני מספר שנים, כשהצליחה להשתלט על הליגה באופן כמעט מוחלט, ויש לו גם שם די מעניין - רובן ישראל. קשה לפספס את הכוכב הגדול של המועדון, רפאל רובאיו, שמשחק במועדון מאז 2005, רשם 384 הופעות והפך לסמל של הקבוצה. לצידו ניתן לציין את השוער האורוגוואי ניקולאס ויקוניס, שזו העונה החמישית שלו בקולומביה, והקשר הארגנטינאי פדריקו אינסואה, ששיחק בעברו בספרד, גרמניה וטורקיה.
אינדפנדיינטה סנטה פה, או בקיצור סנטה פה, רוצה לסגור את המקום שלה בפלייאוף באופן מוחלט. היא נמצאת כרגע במקום ה-7, 2 נקודות יותר מהמקום שבו מסיימים את העונה, אבל בסנטה פה לא רוצים לקחת סיכונים. הם מגיעים למשחק הזה אחרי שבאמצע השבוע הם שיחקו בחצי גמר הקופה סודאמריקנה מול ספורטיבו לוקניו מפרגוואי, ומלבד חלומות על פלייאוף היא גם רוצה להיות הקבוצה הקולומביאנית הראשונה שזוכה בתואר. המאמן, חרארדו פלוסו, חתום על אליפויות בשלוש ליגות שונות בדרום אמריקה, ורוצה להפתיע ולזכות גם באליפות קולומביאנית. שימו לב לשחקנים כמו לואיס מנואל סייחאס, שחקן נבחרת ונצואלה שחוזר למועדון אחרי שנים בבלגיה ואקוודור, ווילסון מורלו, מגיבורי המסע של סנטה פה בקופה סודאמריקנה, ומיגל בורחה, שחקן צעיר בן 22 שמושאל מליבורנו האיטלקית.

סוריה יונייטד

אחד המרצים שלי באוניברסיטה אמר פעם שיש מדינות שהדבר היחיד שמאחד אותן זה המונדיאל. במשך כמה ימים מתאחדות המדינות השסועות ביותר, אלו שבהן האחד טובח בשני, סביב דגל אחד, המנון אחד ו-11 שחקנים לבושים בצבעים אחידים. אם במשך שנים הייתה הסיטואציה הזו נחלתן של מדינות אפריקה בלבד, הרי שבשנים האחרונות הדבר הזה מתחיל להגיע גם למזרח התיכון. לפני יותר מעשור עיראק המפולגת התאחדה סביב הנבחרת האולימפית שהגיעה עד למקום הרביעי בטורניר ב-2004 ושלוש שנים מאוחר יותר הייתה זו הנבחרת הבוגרת שזכתה באופן היסטורי בגביע אסיה. האידיליה בעיראק נגמרה בשנים האחרונות, כשדאע"ש רואים בכדורגל השפעה זרה, עד כדי רצח של אנשים שצופים במשחקים, כפי שהיה בגביע אסיה האחרון. הנוכחות של הארגון הזה הופכת את המציאות המזרח תיכונית לפחות יציבה, וכל אותה פלגנות חצתה את הגבול מערבה לסוריה.

במרץ 2011 החלה הקרקע לבעור בסוריה. בתחילת הדרך עוד היה נראה שדי ברור מי הצדדים הלוחמים. מצד אחד צבא סוריה החופשית וכוחות אופוזיציה אחרים ומולם עומדים כוחות הביטחון של סוריה בפיקודו של בשאר אל-אסד. ככל שהתקדם הזמן הפכו הגבולות למטושטשים יותר ויותר. משימוש בנשק חם עברו להשתמש בחומרים כימיים שיכלו לחסל ערים בקלות. לצד יחידות ספק מסודרות עמדו ארגוני טרור כמו ג'בהת א-נוסרה ודאע"ש וזו הפכה למלחמת הכל בכל. אין הערכות מדוייקות לגבי מימדי ההרג, כשהאומדן המדוייק ביותר ניתן על ידי ארגון זכויות אדם סורי, בין 240 אלף ל-330 אלף הרוגים.



למרות שהתושבים מנסים למצוא נחמה בנבחרת סוריה, כמעט 6 שנים לא שיחקה נבחרת סוריה בארצה. את משחקיה האחרונים היא קיימה באצטדיון הבינלאומי החדיש בחלב במסגרת מוקדמות גביע אסיה. מאז הספיקו הסורים לנדוד בין איראן, שאירחה אותם במהלך מוקדמות גביע אסיה 2015, לבין עומאן, שמארחת אותם בקמפיין הנוכחי של מוקדמות מונדיאל 2018. יכול להיות שהריחוק מהבית דווקא עושה טוב לסורים, שפתחו את הקמפיין עם 4 ניצחונות והפסד בודד מול יפן, מה שמציב אותם במקום השני בבית המוקדם. גם אם הסורים לא יצליחו לעבור את היפנים, הם כרגע מדורגים בין ארבע הסגניות הטובות ביותר, מה שעשוי להקנות להם כרטיס לסיבוב הבא במוקדמות. מדובר בהישג נדיר לנבחרת שבקושי מצליחה לעלות לגביע אסיה, בטח ובטח שלא לשלבים המתקדמים של מוקדמות גביע העולם.

השינוי הגדול שעובר על הכדורגל הסורי שולח אותנו לשנת 2005. באותה שנה יוצאת הנבחרת עד גיל 20 לאליפות העולם בהולנד. ניצחון סנסציוני 1:2 על איטליה של גרציאנו פלה ואנטוניו נוצ'רינו מעניק לסורים מקדמה שלבסוף מסתיימת עם כרטיס לשמינית גמר הטורניר. גם שם הסורים עשו חיים קשים לנבחרת ברזיל שניצחה בקושי 0:1 מפנדל של ראפיניה. שנתיים מאוחר יותר יוצאת נבחרת הנערים עד גיל 17 לאליפות העולם בדרום קוריאה. גם שם היו הפתעות כמו הפסד 2:1 לספרד משער בדקה ה-90 של דניאל אקינו ותיקו 0:0 מול ארגנטינה, ושוב נבחרת סורית מצליחה לגנוב כרטיס לשמינית הגמר. גם הפעם זה נגמר במפח נפש והפסד 3:1 לאנגליה.

חלק משחקני נבחרות הנוער ההן נמצאים היום בסגל של הנבחרת הבוגרת. הם מצטרפים לשחקנים המנוסים שרשמו את ההופעה האחרונה של הסורים בגביע אסיה ב-2011 ואלו שהובילו את סוריה לתואר מפתיע בגביע מערב אסיה ב-2012. שחקנים כמו עבדלרזאק אל חוסיין, שהיה חלק מהסגל ב-2005 והיום משחק באל-עהד הלבנונית, ועלא אלשבלי, שהיה חלק מהסגל ב-2007 והיום משחק בנפט אלווסט העיראקית, מראים בבירור את השילוב הזה וכיצד הם מובילים יחד את הנבחרת. מעל כולם יש שני שחקנים מרכזיים ולכל אחד סיפור מעניין.



הראשון הוא השוער מוסעב בלחוס. בלחוס ירשום במשחקו הבינלאומי הבא את הופעת ה-100 ויהפוך לסורי הראשון שמגיע לנקודת הציון הזו. בלחוס גדל בחומס ושיחק באל-כראמה, הקבוצה המפוארת של העיר, איתה הגיע עד לגמר ליגת האלופות ב-2006. כשפרצה מלחמת האזרחים בסוריה אבד הסדר באופן מוחלט. כוחות הביטחון של אסד צרו על העיר שנחשבה למרכז המהפכה ומהומות נמשכו בה לאורך כל הזמן. בלחוס עצמו היה קורבן של המאורעות, כשהוא נעצר על ידי אנשי אסד בטענה שהחביא ומימן חמושים מהכוחות המורדים. לאחר ששוחרר מהמעצר הוא עזב את חומס כשהושאל לאל-וואחדה מדמשק ובתום עונה אחת עזב את סוריה לחלוטין.

שחקן נוסף ששמו בולט בנבחרת הוא סנחריב מלכי. מלכי הוא טיפוס מעניין בהשוואה ליתר השחקנים בנבחרת. בניגוד לרוב שחקני הסגל שהם ערבים-מוסלמים, מלכי הוא בן המיעוט הארמי, שמרוכז בעיקר בצפון-מזרח סוריה. הוא גם לא גדל והתחנך בסוריה, אלא בבלגיה לשם היגרו הוריו כשהיה ילד. אין שחקן בנבחרת סוריה עם ניסיון אירופי כל כך עשיר – 9 שנים בבלגיה, עונה אחת ביוון ושנתיים בהולנד, ומאז 2013 הוא משחק בקסימפאשה הטורקית. בכל זאת, למרות השוני הגדול בינו לבין חבריו לנבחרת ולמרות התקופה המזעזעת בה הכל קורה, הוא רואה בו ובחבריו ככלי לשמח את האזרחים.



המלחמה בסוריה כבר גבתה מחיר כבד מהאזרחים. בשלושת המשחקים הבאים, תקוות של אומה שלמה, ללא קשר למחנה ממנו כל אדם מגיע, יהיו תלויות בנבחרת סוריה. דווקא מתוך ההריסות רוצים "הנשרים מקאסיון" להראות ניצנים של פריחה. וגם אם זה לא יקרה במונדיאל הקרוב, לסורים עדיין יש תקווה. מבט קטן לעבר נבחרות אלבניה או בוסניה והרצגובינה חושף סגלים מלאי פליטים בני עמם שהתפזרו בכל רחבי אירופה, התחנכו לתרבות כדורגל אחרות וחזרו למולדת כדי לייצג אותה בכבוד. יכול להיות שבין אלפי הפליטים שמגיעים לאירופה נמצאת החוליה הבאה בשרשרת של הכדורגל בסוריה.

קצת אחרת - המדריך לצופה האלטרנטיבי (53)

עם בוא פגרת הנבחרות, אנחנו יוצאים לטיול מסביב לעולם עם מוקדמות המונדיאל שהולכים ותופסים תאוצה. קחו את הכסאות אחורה, יש לנו 31 כרטיסי טיסה למוסקבה ואף אחד לא רוצה לפספס את זה.



יום שבת, 4:00, ג'מייקה - פנמה
שתי הסינדרלות של גביעי הזהב משני גביעי הזהב האחרונים נפגשות ראש בראש למשחק הראשון שלהן בקמפיין המוקדמות הנוכחי. לשתיהן חלומות על הגעה לרוסיה, אבל המשימה הראשונה היא לסיים בין שתי הראשונות בבית שכולל גם את קוסטה ריקה והאיטי, ולהעפיל אל ההקסאגונל, הבית הגמר המשושה של קונקאק"ף.
בג'מייקה רוצים להפסיק ולדבר רק על הרגאיי בויז, הנבחרת של 1998 שרשמה את ההופעה הבודדת של ג'מייקה במונדיאל. צמד של תאודור וויטמור תמיד נמצא באוויר, אבל מאז ג'מייקה הצמיחה דור חדש של שחקנים צעירים שחולם על מונדיאל. בקיץ האחרון ג'מייקה רשמה הופעה מכובדת כנבחרת אורחת בקופה אמריקה, עם שלושה הפסדים דחוקים של 1:0, אבל זה היה רק המתאבן. אחרי שעברה את שלב הבתים עם 7 נקודות והדיחה את האיטי ברבע הגמר, הצליחו הג'מייקנים להפתיע עם ניצחון 1:2 על ארה"ב, כל הדרך לגמר בו הגיע ההפסד הצפוי, 3:1 מול מקסיקו. עבור הג'מייקנים זה אומר רק דבר אחד - יש אפשרות להתמודד עם הנבחרות החזקות של היבשת. מאמן הנבחרת, ווינפריד שפר הגרמני, אחד המאמנים הוותיקים והמנוסים בעולם הכדורגל, כבר הופיע במונדיאל אחד כמאמן נבחרת קמרון ב-2002. השחקנים המובילים בנבחרת הם הקשר סיימון דוקינס מדרבי קאונטי, החלוץ דארן מאטוקס מוונקובר ווייטקאפס ושחקן ההגנה ווס מורגן מלסטר סיטי.
פנמה הייתה באותו תסריט בדיוק שנתיים  לפני הג'מייקנים. בגביע הזהב של 2013 הפנמים עברו את שלב הבתים בהצלחה כולל ניצחון מול מקסיקו, הביסו את קובה ברבע והמשיכו לניצחון נוסף על מקסיקו בחצי הגמר. בגמר הגיע הפסד קטן 1:0 מול ארה"ב. הצמיחה שחווה הכדורגל הפנמי, כשבמקביל גם הנבחרות הצעירות מצליחות להעפיל לגביעי העולם, מסמנים את המונדיאל ב-2018 כיעד אפשרי, והחלומות על הופעת בכורה לפנמה הולכים ותופסים תאוצה. לנבחרת מאמן קולומביאני, הרנן דאריו גומז, שרוצה מונדיאל שלישי עם נבחרת שלישית, אחרי שכבר העפיל עם קולומביה ב-1998 ועם אקוודור ב-2002. בסגל הפנמי יש שחקנים ותיקים עתירי ניסיון כמו לואיס טחאדה בן ה-33 מחואן אוריץ' הפרואנית ובלאס פרז מפ.צ. דאלאס (שאגב רחוק 2 הופעות מלהפוך לשחקן הפנמי השלישי שמגיע ל-100 הופעות). לצידם מופיעים כמה כשרונות צעירים שיובילו את הנבחרת בשנים הקרובות כמו השוער לואיס מחיה מנסיונל האורוגוואית ואניבל גודוי מסן חוזה ארת'קווייקס.



יום ראשון, 17:00, גינאה המשוונית - מרוקו
הרבה פיקנטריה סביב המפגש הזה. בינואר האחרון מרוקו הייתה אמורה לארח את גביע אפריקה לאומות והחליטה לוותר עליו בגלל התפרצות האבולה. מי שזכתה מההפקר הייתה גינאה המשוונית, נבחרת שבכלל הודחה בסיבוב הראשון של המוקדמות. עכשיו יש למרוקו הזדמנות לסוג של נקמה, בייחוד לאחר הניצחון שלה במשחק הראשון ביום חמישי, 0:2.
בגינאה המשוונית קורה משהו די מעניין בכדורגל. כיאה לדיקטטורה עתירה במשאבים, בגינאה המשוונית התחילו בשנים האחרונות לאזרח כדורגלנים וכדורגלניות שיש להם טיפה קשר למדינה (ולפעמים גם זה בספק) ומתחילים לחזק את השורות. לנבחרת הנשים זה עבד טיפה יותר טוב, כשהיא מצליחה להעפיל לגביע העולם פעם אחת, ובגברים עדיין מחכים להופעת בכורה. מי שמאמן את הנבחרת הוא אסטבן בקר, ארגנטינאי שטייל קצת בליגות הנמוכות בספרד, עד שהתמקם באופן רשמי בגינאה המשוונית לפני כמה שנים כמנהל טכני של נבחרת הגברים וכמאמן נבחרת הנשים. בין בכירי המתאזרחים ניתן למצוא את חאבייר בלבואה שמשחק כיום באל פייסלי הסעודית ואת אמיליו אנסואה הוותיק שמוצא עדנה מחודשת במידלסברו. אגב, אותו אנסואה היה הסיבה שבגלל גינאה המשוונית חטפה שני הפסדים טכניים במוקדמות המונדיאל הקודם מאחר והוא לא השלים בזמנו את תהליך ההתאזרחות שלו.
במרוקו חולמים להחזיר את שנותיהם היפות ובעיקר לחזור למונדיאל לראשונה מאז 1998. הנבחרת המרוקאית בדרך כלל רשמה הופעות מרשימות במונדיאל, גם אם לא בהכרח העפילה לשלבים המאוחרים. בין התוצאות אפשר לציין את הניצחון על פורטוגל והתיקו מול אנגליה במונדיאל 1986 ואת הניצחון על סקוטלנד שכמעט הביא להם מקום בשמינית הגמר של מונדיאל 1998. אחרי שנים ארוכות של מפחי נפש, מרוקו זוכה לדור מוכשר של שחקנים שרוצה להצעיד את אריות האטלס למונדיאל חמישי. זאקי באדו, שהיה שוער וקפטן הנבחרת של 1986, הוא זה שמאמן את הנבחרת ומנסה להכניס בבחוריו מעט מוטיבציה. בין השמות הגדולים של הנבחרת ניתן למצוא את מהדי בנעטיה מבאיירן מינכן, עומאר אלקדורי מנאפולי ועבדלעזיז בראדה ממארסיי. לא נשכח גם את שני הכובשים מהמשחק הראשון - יוסף אלערבי מגרנדה ויאסין באמו מנאנט.



יום שלישי, 22:30, קולומביה - ארגנטינה
אפשר לכתוב הרבה דברים על המפגש בין הנבחרות הללו. במקום לחפור על כוכבי העל של כל אחת מהנבחרות, שגם ככה אנחנו מכירים אותם מצויין, בואו נדבר על כמה מהמפגשים שהופכים את המשחק הזה לאחד מהטובים בפגרה הזו.
מוקדמות מונדיאל 1994 היו האחרונים בדרום אמריקה בהם הייתה חלוקה לבתים. קולומביה וארגנטינה הוגרלו לאותו בית יחד עם פרגוואי ופרו. בתור הבית שכלל 4 נבחרות, זכתה הראשונה לעלות למונדיאל ואילו השנייה זכתה בכבוד היוקרתי לפלייאוף (הבית המקביל כלל 5 נבחרות ובו 2 הראשונות עלו למונדיאל). המשחק הראשון בין שתי הנבחרות בבראנקייה הסתיים כשידם של הקולומביאנים על העליונה עם ניצחון 1:2. פחות מחודש עבר, ובמשחק הנועל של הקמפיין קולומביה מגיעה להתארח במונומנטל. המצב בטבלה היה פשוט - קולומביה מוליכה עם יתרון נקודה על פני ארגנטינה, כך שגם תיקו עשוי להספיק לקולומביאנים כדי להעפיל למונדיאל. אבל הקולומביאנים לא הגיעו לשחק על תיקו. הצגה משוגעת עם צמד של פרדי רינקון, צמד של פאוסטינו אספרייה ועוד שער לקראת הסוף של אדולפו ולנסיה קבעו את התוצאה על 0:5 לקולומביה, ששלח אותם לחגוג. הארגנטינאים היו צריכים להזיע בפלייאוף מול אוסטרליה, ממנו הם עלו רק בזכות שער עצמי.
ארגנטינה מעולם לא השפילה את קולומביה בצורה כזו, אבל היא נתנה כמה משחקים שיזכירו לקולומביה מי הבוסית. כמה חודשים לפני אותה חמישייה נפגשו הנבחרות בחצי גמר הקופה אמריקה של 1993. 0:0 משמים הוביל את המשחק לפנדלים, והראשון שמצמץ היה ויקטור אריסטיסבאל והיה היחיד שהחמיץ בדו קרב, 5:6 לארגנטינה. בחצי הגמר של 2004, הילדים קרלוס טבס (אז בן 20) ולוצ'ו גונזאלס (אז בן 23) יחד עם חואן פבלו סורין קבעו 0:3 קליל בדרך לגמר. גם ברבע גמר הקופה אמריקה האחרון הגיעו הנבחרות לפנדלים אחרי 0:0, שם כבר יותר שחקנים החמיצו אבל התוצאה הייתה זהה, 5:6 לארגנטינה.
עם כל כך הרבה פיקנטריה מסביב, איך אפשר להגיד לא למשחק כזה?

קצת אחרת - המדריך לצופה האלטרנטיבי (52)

עוד סוף שבוע של כדורגל מגיע והפעם שלושה משחקים שיחממו לכולנו את הלב. נבקר בגמר ליגת האלופות של אסיה, יש לנו שתי קבוצות שחולמות על תואר בבוסניה ודור העתיד של הכדורגל האפריקאי בקדמת הבמה בגביע העולם עד גיל 17.



יום שבת, 17:45, אל אהלי - גואנגז'ו אוורגראנד (ליגת האלופות של אסיה)
אחרי שבשבוע שעבר חילקו את התואר היבשתי הראשון של אסיה, הגיע הזמן לעבור למנה העיקרית עם גמר ליגת האלופות. בשבת יתקיים המשחק הראשון בין אל אהלי וגואנגז'ו אוורגראנד בדובאי, כשהגומלין יתקיים בעוד שבועיים בסין.
אל אהלי עשתה היסטוריה קטנה בעצם ההעפלה שלה. עד היום, אל עין הייתה הקבוצה היחידה מהאמירויות שהצליחה להעפיל לגמר המפעל, כשהיא זוכה ב-2003 ומסיימת כסגנית האלופה ב-2005. אל אהלי חולמת על התואר ההיסטורי עבורה, אבל היא יודעת שהדרך לשם הייתה קשה במיוחד. חצי הגמר מול אל הילאל הסעודית כמעט נגמר במפח נפש. אחרי 1:1 במשחק בסעודיה, אל אהלי איבדה יתרון ביתי של 0:2 והתוצאה הייתה 2:2 עם הכניסה לתוספת הזמן. בזמן שאל הילאל התכוננו לגמר, הגיע הקוריאני קוונג קיונג וון וכבש שער ניצחון דרמטי בדקה ה-95, ששלח את אל אהלי אל הגמר ההיסטורי. מי שעומד מאחורי ההישג המרשים הוא המאמן הרומני, קוסמין אולארויו, שרשם רצף של 3 אליפויות באמירויות. אפשר לציין את שני הברזילאים המצויינים, אברטון ריביירו ולימה, כשניים מהגיבורים של הקבוצה, אבל לצידם ישנם גם כמה שחקנים מקומיים מרשימים כמו אחמד חליל, אחד הכובשים המצטיינים בקמפיין הזה עם 6 שערים, ועבדלעזיז סנקור, חברו לנבחרת האמירויות.
אם באל אהלי חולמים על היסטוריה, גם לגואנגז'ו אוורגראנד יש חלומות על היסטוריה, אבל הם קצת אחרים. לא מעט כסף שרץ במועדון הצליח להוביל אותו לזכייה ראשונה בתואר ב-2013, ועכשיו הם רוצים תואר שני בשלוש שנים, הישג די נדיר במפעל הזה שראה 10 אלופות שונות ב-10 השנים האחרונות. את העונה גואנגז'ו פתחה עם פאביו קנבארו על הקווים, אבל הוא עזב ביוני ומי שהחליף אותו הוא לואיז פליפה סקולארי, שמאז הגעתו לא הפסיד ב-21 משחקים רצופים והוביל את קבוצתו לזכייה באליפות סין בשבוע שעבר. השחקנים הבכירים בקבוצה הם כמובן רביעיית הברזילאים - מצד אחד אלקסון, שהגיע ב-2013, וריקארדו גולארט, שהובא על ידי קנבארו בתחילת העונה, הם השחקנים שנותנים את הטון ואת השערים העונה. מצד שני נמצאים שני שחקנים מוכשרים שהובאו על ידי פליפאו בחודשים האחרונים, פאוליניו, שנרכש ב-14 מיליון אירו מטוטנהאם, ורוביניו, שנרכש לאחר ששוחרר ממילאן.



יום ראשון, 14:30, סלובודה - זרינסקי (הליגה הבוסנית)
לפתיחת עונה משוגעת כזו לא ציפו בכדורגל הבוסני. זרינסקי יכלה להיות הפתעה נעימה, כשהיא מובילה את הליגה עם 30 נקודות, אבל אחריה דולקות שלוש קבוצות עם 28 נקודות כל אחת, כשמלבד שירוקי המנוסה נמצאות גם סלובודה וראדניק. בראשון, סלובודה וזרינסקי נפגשות במטרה לראות למי יש את היכולת להמשיך את הריצה.
סלובודה היא קבוצה נטולת הישגים גדולים מן העבר. היא סיימה פעם אחת במקום השלישי בליגה היוגוסלבית המאוחדת ועוד פעם אחת בליגה הבוסנית ובנוסף היא הפסידה בשלושה גמרי גביע (אחד ביוגוסלביה, שניים בבוסניה). אחרי שבשנה שעברה היא סיימה במקום השמיני, היא פותחת את העונה הזו בצורה מדהימה שממקמת אותה במקום השלישי. מאמן הקבוצה, הוסרף מוסמיץ', הגיע להישגים כשהגיע לכוכב האדום ולליגה הולנדית וכמאמן יש לו אליפות בוסניה אחת עם פ.ק. סראייבו ב-2007. שימו למרסודין אחמטוביץ', מלך שערי הקבוצה שחזר לבוסניה אחרי 11 שנים ברוסיה ובבלארוס, מלאדן וסלינוביץ', כשרון בוסני צעיר ששיחק בליגה הצ'כית, וזייקו זבה, עוד שחקן ותיק שנדד בכל רחבי הבלקן. למי שמחפש קשר ישראלי, בסגל של סלובודה נמצא ננאד קיסו, ששיחק עונה אחת במדי הפועל באר שבע ועונה נוספת במדי סימורק לצידו של עידן וייצמן.
זרינסקי מן הצד השני רוצה לשמור על המקום הראשון. לקבוצה יש שלוש אליפויות, האחרונה שבהן הייתה ב-2014, כך שהם בהחלט יודעים מה החשיבות של משחקים כאלו. אחד הדברים המעניינים לגבי זרינסקי זו העובדה שמדובר באחת הקבוצות היותר מזוהות עם האוכלוסייה הקרואטית במדינה והיא אפילו שיחקה בליגה הקרואטית העצמאית במהלך מלחמת העולם השנייה. כדי להוסיף לנושא האתני, מאמן הקבוצה הוא וינקו מארינוביץ', שנולד בחלק הסרבי של בוסניה ושיחק בסוף שנות ה-90 בכוכב האדום בלגרד. השחקנים הדומיננטיים בסגל הם השוער גוראן קראצ'יץ', שכבר בגיל 19 זוכה לקבל את אפודת השוער הראשון גם בנבחרת הצעירה, וצמד החלוצים אוגניין טודורוביץ' ומילוש פיליפוביץ', מלכי השערים של הקבוצה.



יום שני, 0:00, מאלי - ניגריה (גביע העולם עד גיל 17)
עשרות שנים של כדורגל מתרכזות על כתפיהם של חבורת נערים. מעבר ליוקרה הגדולה שבגמר גביע העולם עד גיל 17, מדובר בגמר כל-אפריקאי בטורניר בינלאומי, דבר שהוא חגיגה בפני עצמו. ניגריה היא האלופה המכהנת ושיאנית הזכיות בטורניר (4 אליפויות), אבל מאלי בהופעת הבכורה שלה בגמר תנסה להפתיע.
ההעפלה של מאלי לטורניר הייתה מפתיעה, בייחוד לאור העובדה שעלתה כאלופת אפריקה אחרי ניצחון בגמר 0:2 על דרום אפריקה, אבל הדרך שלה בטורניר עצמו נראתה כלא מאתגרת במיוחד. כאלופת יבשת היא הוגרלה כראש בית, וכך היא עלתה ראשונה מבית שכלל את בלגיה, אקוודור והונדורס. גם בשלב הנוקאאוט היא לא נתקלה באתגרים קשים, אחרי שהדיחה את צפון קוריאה וקרואטיה, ורק החצי הגמר (שוב) מול בלגיה גרם לה להזיע. השחקנים מגיעים כולם מהליגה המקומית, אבל יש להם מודלים לחיקוי משמעותיים כמו כוכבי הסגל של נבחרת הנערים שהגיעה לרבע הגמר ב-1997, סיידו קייטה ומאמדו דיארה. השמות המובילים בסגל הנוכחי הם סידיקי מאייגה, מאמדו פופאנה וסקו קויטה, כשהאחרון גם רושם את ההופעות שלו כשהוא בן 15 בלבד.
שנתייים עברו מאז הזכייה של ניגריה בגביע העולם הקודם. ניצחון קליל 0:3 על מקסיקו הפך את הנבחרת הניגרית לנבחרת המעוטרת ביותר בתולדות הטורניר. אחד הכוכבים הגדולים אז, קלצ'י איהנאצ'ו, הפך לאחד הכוכבים העולים בכדורגל האירופי. ניגריה הזיעה בדרך לגמר. אמנם היא עברה בית סביר עם צ'ילה, ארה"ב וקרואטיה ובשמינית הגמר היא הביסה את אוסטרליה 0:6, אבל בשני המשחקים האחרונים חיכו לה יריבות מנוסות ומעוטרות, כמו ברזיל ברבע הגמר ו(שוב) מקסיקו בחצי הגמר. מי שהצליח להיכנס ללא מעט פנקסי סקואטים הוא החלוץ ויקטור אושימן, שכבש 9 שערים בטורניר והוא צפוי להיות מוכתר לשחקן המצטיין של הטורניר. גם הקשרים קלצ'י נווקאלי וסמואל צ'וקווזה והשוער אקפאן דייויד אודו הם מהכוכבים בנבחרת.