קצת אחרת - מדריך לצופה האלטרנטיבי (1)

החלטתי לפתוח בסוג של פינה חדשה לטובת כל אותם האוהדים שרוצים לראות כדורגל טוב, אבל קצת אחר. כזה שלא מנפחים את השכל עליו, כזה שנראה לא רע במציאות וכזה שלא תמצאו באף ערוץ טלוויזיה הגיוני בארץ אלא בשידורי סטרים מקרטעים ברשת.
שנתחיל?



יום שבת, 19:30 - אל הילאל נגד ווסטרן סידני וונדררס (ליגת האלופות של אסיה)
לפני כמעט 50 שנה, בשנת 1967, התחילו באסיה במסורת חדשה של טורניר לאלופות הליגות באסיה. בארבע הטורניר הראשונים שלו (שהתקיימו אז בשיטת נוקאאוט לכל אורך הדרך) נרשמה שושלת יפה ומכובדת של הקבוצות מעיר קטנה בשם תל אביב (מכבי תל אביב עם שני תארים והפועל תל אביב עם תואר אחד והפסד בגמר).
מאז השיטה שונתה בצורה קיצונית - ליגת האלופות היום כוללת 32 קבוצות מהליגות שההתאחדות האסיאתית הגדירה אותן בדרגה הגבוהה ביותר של הכדורגל האסיאתי (אחת לשלוש שנים מבצעים "שינויים" שלא באמת קורים), הקבוצות מחולקות לבתים לפי אזורים (16 ל"מזרח" ו-16 ל"מערב"), ומשם הן ממשיכות לשלב נוקאאוט גם כן לפי אזורים. למעשה שתי הקבוצות שעלו לגמר עלו בתור אלופת המזרח (ווסטרן סידני וונדררס מאוסטרליה) ואלופת המערב (אל הילאל מסעודיה).
בניגוד ליתר נסיכויות המפרץ, בערב הסעודית הליגה לא מביאה כוכבים גדולים. כך גם באל הילאל שהשחקנים הזרים הבולטים שלה הם טיאגו נבס, שבשיאו שיחק 9 משחקים בהמבורג, וקוואק טאי ווי הקוריאני, שהיה הנציג היחיד של הליגה במונדיאל האחרון. מי שנותנים את הטון בקבוצה הם שני הסעודים הוותיקים - סעוד קארירי ויאסר אל קחטאני - שניהם שחקני נבחרת שהספיקו גם לשחק במונדיאל האחרון של נבחרתם ב-2006. הקבוצה שלהם פספסה את האליפות בשנה שעברה ב-2 נקודות בלבד ואת העונה הנוכחית הם פתחו בצורה סבירה במקום ה-6.
מהצד השני עומד הכוח העולה של הליגה האוסטרלית, ווסטרן סידני וונדררס. הסיפור של הוונדררס מעניין כי הוא נולד מתוך ניסיון ההצלה של הליגה האוסטרלית. רגע אחרי שכוכבים כמו דל פיירו והסקי הגיעו, ניסו בהנהלת ה-A-League לנסות ולייצר אלטרנטיבה לפ.צ. סידני באמצעות יריבה שתגיע מהפרברים המערביים של העיר, שמזוהים עם כמויות של מהגרים ממדינות כדורגל (בעיקר מהבלקן). הקהילה בחרה את הכל דרך האינטרנט - שם, צבעי החולצה, מיקום וזהות תרבותית - והקהל מצביע ברגליים. בעונתה הראשונה היא הצליחה לסיים במקום הראשון בעונה הסדירה ולדהור עד להפסד בגמר הפלייאוף. כדי להראות שזה לא מקרי, היא הצליחה לסיים במקום השני בעונה לאחר מכן ולשחזר שוב פעם את הגעתה לגמר הפלייאוף. ומי שיחפש שחקני ענק בסדר גודל של דל פיירו, כמעט ולא ימצא אותם שם - שינז'י אונו חזר לסיבוב פרישה ביפן, והכוכבים המקומיים הם מכתיבי הקצב: אנטה צ'וביץ', ניקיטה רוקאביצה (שהיה מועמד למכבי בקיץ) ומארק ברידג'.
ביום שבת יתקיים הגומלין של משחק הגמר באצטדיון המלך פאהד בריאד, בירת ערב הסעודית. במשחק הראשון ניצחו האוסטרלים 0:1 והם מקווים להשלים את המלאכה. אל הילאל תקווה לרשום זכייה שלישית (ראשונה מאז שנת 2000), כשמלבד תואר יש גם עוד פרס קטן למנצחת - להיות רחוקה ניצחון אחד ממפגש מול ריאל מדריד באליפות העולם לקבוצות (רק לנצח את קרוז אזול המכסיקנית, אלופת צפון אמריקה, וזהו).



יום שבת, 20:15 - סטיף נגד ויטה קלאב (ליגת האלופות של אפריקה)
גם באפריקה יסגרו סיפור ביום שבת, עם גומלין גמר ליגת האלופות של אפריקה בין סטיף האלג'יראית לקבוצת ויטה קלאב מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (ככה קוראים למדינה, כדי לא להתבלבל עם קונגו, פעם קראו למדינה הזאת זאיר). סטיף תארח את המשחק כשהיא מגיע עם תיקו 2:2 מהמשחק הראשון וכדי להגדיל את כמות הקהל היא עזבה את אצטדיונה ה"קטן" בן 25 אלף המקומות, לטובת האצטדיון בבלידה, 45 אלף מקומות.
במשך שנים הייתה השתלטות של אל אהלי המצרית על המפעל הזה - חמישה מתוך תשעת הגמרים האחרונים הסתיימו בזכייה של הקבוצה ועוד גמר אחד הסתיים בהפסד. השנה אל אהלי, האלופה המכהנת, הודחה בסיבוב השני בהפסד מביך מול אל אהלי אחרת, מלוב. הדבר הזה פתח סיכוי גם לקבוצות אחרות ורבים דיברו על האופציה שגם גמר כל-קונגולזי בין ויטה קלאב למזמבה יקרה. בפועל ויטה קלאב עברה די בקלות את ספקסיאן הטוניסאית, אבל מזמבה גימגמה והודחה בגלל שערי חוץ מול סטיף.
מיותר לציין שהרמה בליגות האפריקאיות היא חלשה להחריד, ולכן רוב הכוכבים של המדינות הללו בדרך כלל עוברים למדינות האם - הקונגולזים לבלגיה, האלג'יראים לצרפת. השחקנים הללו בדרך כלל עוזבים בגילאים צעירים (לפני גילאי נוער לפעמים) ולכן גם קשה למצוא שחקנים בקבוצות הללו עם עבר מפואר או שחקנים ששיחקו בקבוצות הללו בגילאי בוגרים והפכו לשחקני על.
סטיף חולמת להשלים זכייה, אחרי שהפכה לקבוצה האלג'יראית הראשונה בגמר מאז 1990, אז קאבילייה את נקאנה רד דווילס הזמבית, ולזכות בפעם השנייה בתואר. גם לויטה קלאב היה עבר גדול במפעל, עם זכייה אחת ב-1973, אבל יש לה טראומה מהגמר האחרון שלה ב-1981 - אז הפסידה לטיזי-אוזו האלג'יראית. גם כאן הזוכה תקבל פרס, עלייה לאליפות העולם למועדונים - היריבה שלהם תיקבע במשחק מוקדם בין מגרב טטואן (אלופת מרוקו המארחת) ואוקלנד סיטי (אלופת אוקיאניה), כשניצחון של אלופת אפריקה יפגיש אותם עם סן לורנצו החזקה.



יום ראשון, 14:30 - ז'לזניצ'אר נגד פ.ק. סראייבו (הליגה הבוסנית)
מה יכול להיות יותר טוב מיריבות מרה בבלקנים ביום ראשון בצהריים?
בניגוד ליריבויות רבות, היריבות הזו - הדרבי הגדול של סראייבו - לא מבוססת על רקע אתני, אלא על יריבות ספורטיבית טהורה כמו שנהוג בהרבה מקומות.
ז'לזניצ'אר הוקמה ב-1921 כקבוצה שייצגה את פועלי הרכבת, ומכאן גם שמה (פירוש השם בבוסנית - פועל רכבת). ככזו, הקבוצה הייתה מעורבת, בניגוד לקבוצות האחרות שפעלו בסראייבו עד אז. היא הגידרה את עצמה כקבוצה שאיחדה בין אנשים, והצליחה לעשות זאת לא רע. בשל מצבה הכלכלי הרעוע, היא הצליחה להתחבב במיוחד על אנשי המעמד הנמוך. בימים שלפני פירוק יוגוסלביה היא רשמה שני הישגים גדולים - רבע גמר גביע אופ"א ב-1972 וחצי גמר גביע אופ"א ב-1985. מאז פירוק יוגוסלביה וכינונה של בוסניה והרצגובינה, היא הצליחה לזכות בחמש אליפויות וחמישה גביעים. מי שמחפש שחקנים מעניינים ימצא אותם בדמותם של מריאן אנטולוביץ' וסרדז'אן סטאניץ' - לא שמות שאמורים להגיד לכם יותר מדי אם לא התעניינתם בכדורגל באזור.
לעומתה, פ.ק. סראייבו הוקמה על ידי הרשויות כדי שתהיה קבוצה חזקה שתייצג את העיר. בהתחלה היא קיבלה את השם המפוקפק טורפדו, אבל לבסוף נסגרו על השם פ.ק., הלא הוא מועדון כדורגל בבוסנית. למרות הכסף הגדול שהיה לה, היא כמעט ולא יכלה להתחרות עם הקבוצות הגדולות של יוגוסלביה, אבל יש לה רגע אחד של כבוד - בשנת 1968 היא נפגשה בשמינית הגמר של גביע האלופות עם מנצ'סטר יונייטד וחילצה ממנה 0:0 בבית והפסידה בקושי 2:1 באולד טראפורד, רק נזכיר שמדובר במנצ'סטר יונייטד האגדית של תינוקות באזבי, שסיימה כאלופת אירופה באותה עונה. מאז פירוק יוגוסלביה יש לה שתי אליפויות וחמישה גביעים (כמו ז'לזניצ'אר), אבל כרגיל הכסף מדבר בקבוצה הזו. בשנה שעברה רכש אותה וינסנט טאן המלזי, אותו אחד שרכש גם את קארדיף סיטי. השחקנים הבולטים בקבוצה הם קרסטה ולקוסקי ושבקו אוקיץ', אבל עבורנו יש רק שם אחד שבולט מעל כולם - המנג'ר מהו קודרו, שנדד פעם כשחקן בין קבוצות כמו טנריפה, סוסיאדד, ברצלונה ומכבי תל אביב.

בהמות

נפתח עם קצת מקורות מהיהדות: "מותר האדם מן הבהמה". בימינו משמש הביטוי כהשוואה בין האדם לבהמה. שניהם בני תמותה, אבל לאדם יש עליונות מוסרית על פני הבהמה, ובניגוד אליה הוא נושא באחריות המוסרית למעשיו. לעומת זאת, בפסוק המקורי, מתוך קהלת, אומרים דווקא ההפך - אין הבדל בין בהמות לבני אדם.
וכאן מתחיל הסיפור.



על מאמן כמו מנחם קורצקי נהוג להגיד בדרך כלל "המרענן הרשמי של הליגה". 43 משחקים הוא ניהל בליגת העל כמאמן, והמאזן שלו מרשים - 14 ניצחונות, 16 תוצאות תיקו ו-13 הפסדים. כשלוקחים בחשבון שאת רוב המשחקים במאזן הזה הוא רושם כמאמן של רמת השרון ורעננה, המאזן אפילו עוד יותר מרשים. יצחק שום היה המאמן האחרון שאימן בבית"ר ירושלים ופתח עונה עם 5 משחקים ללא הפסד, בעונת 2007/8, נגמר באליפות.
למרות כל ההישגים המרשימים האלה, ולמרות שהוא זוכה להערכה די רחבה גם מהתקשורת, עדיין יש אנשים שמרשים לפקפק בו. אתמול נשבר שיא חדש כשפורסמה הקלטה שבו הוא נשמע מקלל אוהד בית"ר. אין פה שום הצדקה למעשים של קורצקי, אבל כמו שאמרו "אין עשן בלי אש". העובדה שקורצקי קיבל קללות, הטרדות ואיומים במשך כמה שבועות הוצנעה, אם בכלל הוזכרה, ושמו של העבריין (הטרדה טלפונית זו עדיין עבירה במדינת ישראל) לא ידועה וזהותו נשארה כ"אוהד בית"ר ירושלים".
קשה לי להאמין שמישהו שישים את עצמו במקום של קורצקי לא יוכל להבין את המעשים שלו. שוב פעם, אין שום הצדקה במעשים כאלו, אבל בינתיים כולם עושים לו משפט שדה, בזמן שהעבריין הנוסף לא מקבל אפילו שביב של עליהום.



בכלל, נראה כאילו אוהדי בית"ר ירושלים מוצגים כאנשים שלא מחוברים למציאות. כאלו שעושים משהו ואחר כך המומים מהתוצאות.
קחו לדוגמה את דודי מזרחי, מגיבורי לה פמיליה. על הבחור הזה יכולתם לשמוע אם אתם לא אוהדי בית"ר ירושלים באחד משני המקרים הבאים: בסדרה של מיקי חיימוביץ' שבה הפגישה בין שתי דמויות מצדדים שונים של המתרס (במקרה שלו הוא נפגש עם מוחמד גאדיר, שחקן בני סכנין) או בכותרות שהיו באתר וואן לאחרונה על ה"סולחה המרגשת בינו לבין קורנפיין".
תקציר העלילה: בתוך כל סערת סדאייב וקדאייב, הפגינו אוהדי בית"ר ירושלים מחוץ לביתו של איציק קורנפיין בדרישה שיתפטר. כשקורנפיין יצא אל האוהדים ניגש אליו אדון דודי מזרחי וצעק בפניו בפשטות "אני אזיין את אשתך". הדבר הזה הגיע לכדי תביעה על הטרדה מינית, עברו מאז כמה שנים ואותו דודי מזרחי נאלץ לשלם פיצויים לקורנפיין. כדי להראות את חומרת העניין צריך להוסיף גם שהעונש למזרחי ניתן בהיעדרו, כי הוא פשט בחר שלא להתייצב למשפט והוא מעולם לא הביע חרטה על הדברים. יותר מזה, דודי מזרחי חשב שהוא זה שנפגע וקורנפיין צריך להתנצל.



אין הבדל גדול בין שני המקרים.
יש מן תחושה חוזרת ומאוסה בסיקור התקשורתי על אוהדי בית"ר ירושלים. מאז ומעולם הייתה לאוהדי בית"ר ירושלים תדמית של "הערסים מהשכונה", אלו שדודו טופז הגדיר אותם בזמנו צ'חצ'חים ואמר עליהם שבמקרה הטוב הם היו ש.ג., אם בכלל עשו צבא. אלו שהם טיפשים מדי בכדי לחבר משפט הגיוני רצוף בעברית, וגורלם יהיה לנוע בין החיים האזרחיים לבתי הכלא.
אבל מישהו צריך להגיד את האמת. קורנפיין לקח את זה קיצוני מדי עם תביעה על הטרדה מינית וקורצקי לקח את זה קיצוני מדי כשהתחיל לקלל בטלפון, אבל מהצד השני עומדים שני אוהדי בית"ר ירושלים שגם הם לא צדיקים מוחלטים.
מבלי להכליל, כמו השניים הללו יש עוד רבים שהם אלימים (גם במישור המילולי וגם במישור הפיזי), אבל בתקשורת ממשיכים להתייחס אליהם כאל כאלו שלא מודעים לחומרת המעשים שלהם. במדינה שבה ראש הממשלה ונשיא המדינה ידועים כאוהדי בית"ר ירושלים, אי אפשר להגיד שכל אוהדי בית"ר הם עדיין אותם אנשים אלימים וחסרי תרבות, וכמו כל קבוצה של אנשים שיש בה מיעוט שסוטה מדרך הישר, אנחנו צריכים להוקיע אותם ולא לתת להם במה.

http://www.youtube.com/watch?v=OhQ4vufwY9k

שיאים ללא הפסקה

בתחילת השבוע קרה רגע שיא בספורט העולמי. אמנם לא כזה שישיג כותרות ראשיות בעיתונים בארץ, אבל בהחלט זכה לסיקור מכובד - פייטון מאנינג שבר את שיא המסירות לטאצ'דאונים בקריירה. לטובת הקוראים שלא מבינים כל כך בפוטבול, אפשר להשוות את זה לבישולים בכדורגל או לאסיסטים בכדורסל. 510 פעמים במהלך הקריירה שלו, מסר מאנינג את הכדור לאחד משחקני קבוצתו והפך אותם לטאצ'דאון.
כולם ידעו שזה יקרה וחיכו למשחק של דנבר ברונקוס באותו הערב בקוצר רוח רק בכדי לראות את מאנינג נכנס לדפי ההיסטוריה. כולם, למעט אדם אחד, ברט פארב, אגדת פוטבול גדולה לא פחות, ומי שהחזיק בשיא הקודם (508 מסירות). פארב פרש ממשחק לפני 4 שנים בלבד. הוא קבע את השיא בשנת 2007 כשמסר לטאצ'דאון בפעם ה-421 ומחק מספרי ההיסטוריה את השיא שקבע דן מרינו לפניו בשנת 1995.
הסיפור המעניין הוא התגובה של פארב לשבירת השיא המתקרבת של מאנינג. יש שיאפיינו אותה באדישות מסויימת, אבל היא די מתקבלת בהתחשב בעובדה שברט פארב התנתק לחלוטין מעולם הפוטבול לאחר פרישתו. במהלך השנים אחרי פרישתו הוא אמר יותר מפעם אחת שהוא לא ראה משחק פוטבול מאז פרישתו. כשהוא נשאל לגבי שבירת השיא הוא אמר שזה לא מדיר שינה מעיניו, השתמש בקלישאה החבוטה של "שיאים נקבעים כדי שישברו אותו" ואפילו הוסיף, ספק מנחם את עצמו-ספק שם את העניין בפרופורציות, שביום מן הימים גם שיאו של מאנינג ישבר בקלילות ויהפוך לעוד דף בספר דברי הימים של הפוטבול.

ביום שבת, המוני בית ישראל (ולא רק הם) ישבו מול מסכי הטלוויזיה כדי לראות את ריאל מדריד וברצלונה בעוד קלאסיקו לאוסף. כדי להוסיף עניין למשחק הוסיפו את המירוץ לשיאים מכל קבוצה - בעוד שמסי קיבל שיא יחסית לגיטימי, מלך שערי הליגה הספרדית בכל הזמנים, כריסטיאנו רונאלדו מנסה להיות השחקן עם "הכי הרבה שערים ב-X המחזורים הראשונים".
פעם היו מתייחסים לנתונים האלה כפיקנטריה, דבר שמעניין לדעת אבל אף אחד לא זוכר. היום כל ילד יודע לדקלם איך מסי רחוק רק שער אחד ממלך שערי הליגה (שאגב פרש ממשחק הרבה לפני שההורים שלהם נולדו) ואיך רונאלדו הוא השחקן שכבש את כמות השערים הגדולה ביותר בשמונת המחזורים הראשונים (חידה לדרך 1: מי היה השיאן הקודם וכמה שערים הבקיע?).
במשך שנים יכולנו ליהנות ממשחק כדורגל כמו שצריך, לראות שתי קבוצות מנסות. גם אם רק אחת מצליחה והשנייה רק מקבלת בראש, הצופים היו מתלהבים מכל שער כאילו הוא הראשון, ולא הולכים לספרי ההיסטוריה כדי לדעת "מתי בפעם האחרונה קבוצה הבקיעה חמישייה במחצית הראשונה במשחק ליגת האלופות?" (חידה לדרך 2: בעקבות החמישיות במחצית של באיירן ושחטאר, קחו את השאלה שמופיעה בתוך המרכאות עם עוד משהו קטן - מה הקשר בין המשחק ההוא למשחק של באיירן מול רומא?).



האמת? כבר שכחנו מה זה ליהנות ממשחק באמת בלי לעקוב אחרי מספרים הזויים ברקע. במשך שנים טענו שאחת הסיבות שהאמריקאים לא מתחברים לכדורגל היא היעדר הנתונים הסטטיסטיים.
מי שצפה אי פעם במשחק בייסבול יודע שבמהלך המשחק הוא ישמע משפטים לגיטימיים כמו "השחקן הזה מעולם לא הצליח לחבוט כשהוא עולה אחרי 2 פסילות, מולו עמד מגיש שמאלי והמשחק מתקיים בחוף המערבי".
וככה קיבלנו כדורגל בסגנון אמריקאי. לא עוד משחק "משעמם" נטול נתונים סטטיסטיים ביזאריים והפסקות לפרסומות בכל חמש דקות, אלא משחק שבו מחפשים מספרים ושיאים שאף אחד לא זוכר או יזכור מהם ומי החזיק בהם.
ואם התחלנו בתגובה של שחקן לשיא שלו שנשבר, בואו נסיים בעוד תגובה כזאת. בסוף השבוע הקרוב, ערן זהבי עומד בפני הזדמנות נדירה לשבור שיא הבקעות ברצף, שכרגע עומד על 9 משחקים רצופים. אם זהבי יכבוש פעם אחת במשחק הבא, הוא יחזיק בשיא לבדו ויעמיד אותו על 10 משחקים רצופים. לרגל המאורע, פנו באחד מאתרי האינטרנט למחזיק השיא הנוכחי, מוטי קקון. כששאלו אותו לגבי האפשרות שהשיא שלו יישבר הוא ענה בפשטות שהוא לא ידע אפילו שהוא מחזיק בשיא הזה ואת הסטטיסטיקות הוא משאיר לעיתונאים.

 

הכוח בידי האוהדים

לפני 5 שנים, כשהייתי שופט פעיל, זכיתי להיות חלק מחוויה קצת יוצאת דופן וחריגה בליגה ג'.
מסביב למגרש של קבוצת צעירי רהט - ספק מגרש, ספק אזור מרעה לכבשים באותם ימים (המגרש השתפר בצורה ניכרת מאז) - התקבצו שני אוטובוסים, עשרות רכבים וקרוב ל-250 צופים. שוב פעם, מדובר במשחק ליגה ג' ברהט. שחקני הקבוצה המקומית, צעירי אלהוזייל, היו על תקן ניצבים במשחק ההוא, אבל ככה זה היה בכל משחק באותה עונה של הפועל קטמון.
הפרוייקט של קטמון התחיל בצורה קצת מגלומנית. הם "קנו" את המקום של הפועל מבשרת ציון בליגה א', שנפרדה באותם ימים מהאיחוד המיתולוגי עם אבו גוש, ובמשך שנתיים ניסו לקצר תהליכים בדרך לליגה הלאומית. אחרי שנתיים של כשלונות, הבינו בקטמון שצריך לבנות את הקבוצה בהדרגה ורשמו את הקבוצה מחדש בליגה ג'. ההצלחה של קטמון הייתה מסחררת והצליחה להוביל אותם לעונה היסטורית בליגה הלאומית (על העלייה ההיא ומה שהיה מסביב שווה לדבר, אבל בפעם אחרת - הפעם אנחנו חיוביים).
גם אחרי שהקבוצה ירדה חזרה לליגה א', עדיין קהל האוהדים שלה גדול, לא פחות ממה שמביאה ה"אחות" הפועל ירושלים בליגה הלאומית. כי לאוהדים פשוט נמאס איך הורסים את הקבוצה שלהם.


והיום תצא לדרך עונת 2014/15 בליגה ג'. אחרי שלושה מחזורי גביע, הגיע הזמן לדבר האמיתי, או כמו שאומרים בעולם הכדורגל שלנו "הלחם והחמאה". מכבי יפו בגלגולה הנוכחי הצליחה לקבע את מעמדה כקבוצה לגיטימית בליגה א', קטמון כנ"ל, ובכדורסל הפועל אוסישקין הפכה להיות הפועל תל אביב והחזירה את הקבוצה המיתולוגית למימדים שלה.
העונה שתי קבוצות אוהדים נוספות נכנסות לרשימה, בתקווה גם להיכנס ללב האוהדים הניטרליים - הפועל רובי שפירא חיפה ובית"ר נורדיה ירושלים.
על עלילות יואב כץ בהפועל חיפה לא צריך באמת להרחיב. נכון, הוא הציל אותה מאבדון מוחלט כשרכש אותה בזמן שהייתה בפירוק לפני 10 שנים. מאז הקבוצה לא באמת התקדמה, ואפילו דעכה. שחקני נוער נמכרים בסכומים אפסיים, הקבוצה מאבדת מהזהות שלה וליואב כץ נוצרה תדמית של קמצן. האוהדים מאסו והקימו את עמותת "עיר הפועלים".
בזמן שהפועל חיפה ממשיכה בסוג של התפרקות בליגת העל (למרות שהסגל הוא די סביר ביחס ליכולות שלה וראובן עטר הובא בתור מאמן), העמותה הקימה את הפועל רובי שפירא חיפה בליגה ג', על שמו של הבעלים האגדי שהביא את הקבוצה שלהם להישגים. כדי לתת לה תחושה של בית הובאו כמה שחקני עבר ואנשים שמזוהים עם המועדון - אבי קאופמן המנהל המיתולוגי, חנא פרהוד ששיחק בקבוצה יאמן, ואפילו ענאן פרו, שהיה במשך שנים שוער מחליף של דודו אוואט, הובא בתור יועץ משפטי. תוסיפו אליהם את כפיר לייבוביץ', שהיה חלק מהאליפות ההיא ב-1999, חי בן לולו וגל פיבך, שני שחקני עבר של המועדון, וקיבלתם קבוצה שכל אוהד הפועל חיפה יכול להתחבר אליה באמת.
הקבוצה כבר התחילה את דרכה בגביע המדינה, והביאה מאות אוהדים בכל משחק, כולל במשחק מול אחווה חיפה שהביא להם תואר ראשון - גביע ליגה ג' שומרון. הקבוצה תפתח את העונה ביום שישי במשחק חוץ מול הפועל עוספיא השכנה, וכנראה שגם שם יהיה קהל.



הרחק הרחק מחיפה, בעיר שכבר הצליחה להקים קבוצת אוהדים אחת, קמה בירושלים קבוצת אוהדים חדשה - בית"ר נורדיה ירושלים. השם נורדיה לוקח את בית"ר ירושלים לימי המנדט הבריטי - הבריטים אסרו על פעילות של קבוצות בית"ר (בשל הקרבה למחתרות), והקבוצה הוקמה תחת השם "נורדיה ירושלים".
לאוהדים שהקימו את הקבוצה לא נמאס מניהול הקבוצה, בניגוד לאחרות, אלא נמאס להם מהתנהלות הקבוצה. בשנים האחרונות שמה של בית"ר ירושלים נקשר יותר ויותר במקרי אלימות וגזענות. האוהדים שהקימו אותה מאסו בקבוצה שקוראת לעצמה "טהורה לעד", עשתה את המוות לשני שחקנים צ'צ'נים שהגיעו לשחק בקבוצה רק בגלל שהם מוסלמים (אגב, לבית"ר כבר היה מוסלמי בסגל - שאהין דנייב) ונקטה באלימות בכל דרך אפשרית - מעובדי ניקיון ערבים בקניון מלחה ועד אוטובוס של ילדים מרעננה.
יותר מכל, מאסו האוהדים בשתיקה הגורפת של ההנהלה. באמצע שנות ה-90 שלושת האנשים שהיו הפנים של הקבוצה - משה דדש, אברם לוי ואלי אוחנה - טענו שהקללות והנהמות הן של קומץ, ולא של כל הקהל. עברו כמה שנים מאז, הקומץ כבר ממלא את היציע המזרחי וקריאות כמו "הקבוצה הגזענית של המדינה" נשמעות בגלוי עם ראש מורם. ראשי הקבוצה עדיין שותקים, ומי שידבר או ינסה לדבר ילך הביתה (ע"ע - איציק קורנפיין ואריאל הרוש).
בניגוד לחיפאים, בית"ר נורדיה לא פתחה את העונה בגביע. הקבוצה פספסה את מועד ההרשמה כי מי שהיה אמור לסדר את תהליך הרישום היה במילואים (אני מציין את זה בתור אחד מנזקי צוק איתן). הקבוצה תשחק במגרש בגבעת רם, והיא תפתח את משחקיה ביום שישי ב-13:30, מול מכבי קריית עקרון.
אגב, מי שמחפש את הקשר לקבוצה המקורית, גם את זה סידרו - המאמן הוא סרגיי טרטיאק, עוזר לו אסף ברוכיאן (אח של אבירם), ארטיום טרטיאק ושימי דוידיאן ישחקו. ויש גם פיקנטריה - אמיר שוויקי, שחקן ששיחק בנוער של בית"ר ירושלים, ואפילו היה לא רע שם, בשנתיים האחרונות היה במעלה אדומים, ואחרי כל העניינים המקצועיים נציין שהוא גם ערבי. מתחיל להיות מעניין לא?


ועכשיו נשים דברים על השולחן, הפרוייקטים הם שאפתניים, אבל כולם יודעים שאין להם מספיק כלים כדי להחליף את הקבוצות המקוריות. כשזה קורה, בדרך כלל הקבוצה המקורית פשוט מתפרקת, כמו במקרה של הפועל אוסישקין או מכבי קביליו יפו. הנקודה מאחורי האנשים האלה היא אחרת. הם לוקחים את האהדה שלהם ומתרגמים אותה למשהו אמיתי, טהור, ומייצרים אלטרנטיבה לקבוצה שלהם שברוב המקרים איבדה את הדרך.
בארץ המצב עוד יחסית סביר. 200 אוהדי ליברפול מגיעים מדי משחק למשחקי הבית של קבוצת האוהדים שלהם בליגה התשיעית, 1800 אוהדי מנצ'סטר יונייטד מגיעים למשחקי הבית של קבוצת האוהדים שלהם בליגה השביעית. קטמון ויפו מביאות מאות אוהדים מדי שבוע, גם למשחקי חוץ.
כל מה שנשאר לאחל זה הצלחה לשתי הקבוצות, ולקוות שהאוהדים יצליחו במחאה שלהם ולהוביל את הקבוצות שלהם (המקוריות והחדשות) לעתיד טוב יותר.

אי המתים משעמום (רגע אחרי קפריסין)

את המשחק מול קפריסין סיכמו רוב אזרחי ישראל במילה אחת, "משעמם". נבחרת ישראל שיחקה לא טוב מול נבחרת, שלשמחת כולנו, שיחקה עוד יותר לא טוב. ואני אפילו לא פותח את הדיון על החילופים של גוטמן והשחקנים שהוא שיתף במשחק ההוא.
עכשיו אני רוצה לעשות רגע של דמיון מודרך. נבחרת ישראל מגיעה למשחק החוץ בניקוסיה. במשך 90 דקות היא מניעה כדור מרגל לרגל, מסירות קצרות, מחזיקה בכדור ב-80% מהזמן. בארץ כבר מכינים את הכותרות שמשוות בין אלי גוטמן לפפ גוארדיולה, אבל דווקא אז קורה הבלתי יאמן - קפריסין מנצחת את ישראל. מה היה קורה אז במדינת ישראל ובטורים של אחרי המשחק?



הנה כמה דברים שצריך לדעת בקמפיין המוקדמות הזה.
24 נבחרות יעלו לטורניר, מה שמשנה את אופי המוקדמות. במשך שנים התרגלו הנבחרות באירופה לקמפיין מוקדמות שבו המטרה היא המקום השני ומעלה - זו הייתה השיטה מאז מוקדמות יורו 1996 (חוץ ממוקדמות יורו 2008 שבו שתי הנבחרות הראשונות עלו ליורו ושלב הפלייאוף בוטל). עכשיו השיטה שונה, והמטרה של כל הנבחרות, בעיקר כאלו שנמצאות באותו דרג עם ישראל, היא לסיים במקום השלישי ומעלה.
כבר עשו חישובים, 16 נקודות יספיקו כדי לסיים במקום השלישי. אפשר לפתוח חישובים מכאן ועד הודעה חדשה איך מגיעים למספר הקסם הזה, אבל יש דרך פשוטה להגיע למספר הזה, ואפילו די בקלות - לנצח את כל הנבחרות שמדורגות מתחתיך. ווילס, קפריסין, אנדורה, 3 נבחרות, 6 משחקים, 18 נקודות. מה שיקרה מול בלגיה ובוסניה יכול להיות בונוס, בעיקר כזה שיכול להבדיל בין המקום השני לשלישי או בין המקום השלישי שלנו לאלו של הבתים האחרים (הנבחרת שתסיים במקום השלישי עם המאזן הטוב ביותר תעלה גם כן ליורו, בלי לשחק בפלייאוף).



עכשיו, אחרי שסיימנו עם המחשבונים ועם החישובים שאנחנו כל כך אוהבים, בואו נחזור לסיפור מתחילת הפוסט.
ישראל חוזרת הביתה אחרי הניצחון באנדורה, ואחרי שני משחקים יש לישראל 3 נקודות מתוך 6 אפשריות. לא נקודת פתיחה כל כך טובה, בטוח לא כשהמשחק הבא שלך הוא משחק בית מול בוסניה, נבחרת שמוכנה להביא גם את הרגל של שרן ייני בתוך אריזת הפתעה כדי להוציא שלוש נקודות.
במשחקי נבחרת לא מעניינת אותי הדרך, תסלחו לי.
אני מעדיף לראות נבחרת משעממת שמוציאה נקודות ועולה לטורנירים מאשר נבחרת שמשחקת כדורגל אטרקטיבי ולא מגיעה לשום מקום, כי כרגע במצב הנוכחי נבחרת ישראל פשוט לא מסוגלת לשחק גם אטרקטיבי וגם לנצח (אולי מול נבחרות בסדר גודל של אנדורה). אז אם אפשר להוציא נקודות, גם במחיר של משחקים פחות מעניינים, צריך לעשות את זה, כי זה מה שנבחרת בסדר גודל שלנו צריכה לעשות, בטח בטורניר שחולמים בו על עלייה.
כמובן שגוטמן יכול לשפר את המצב ולנסות להפוך את הנבחרת הזו לפחות משעממת, אבל במצב שבו ישראל נמצאת, במיוחד לאור הפתיחה המגומגמת של נבחרת בוסניה, ישראל צריכה למצוא את האיזון בין משחק אטרקטיבי לניצחונות.



וכמו שאני אוהב, תמיד שווה להסתכל על ההיסטוריה.
נבחרת יוון חלמה לשחק אטרקטיבי פעם, בעיקר כשבהתקפה היה לה את חלוץ אייאקס, ניקוס מכלאס. זה לא הצליח לה והיא לא הגיעה לשום מקום. היא שינתה את השיטה שלה (את האמת בצורה די קיצונית) והפכה לנבחרת של בונקרים. במשך קרוב ל-80 שנותיה של נבחרת יוון עד אותו רגע, היא הופיעה רק בשני טורנירים - יורו 1980 ומונדיאל 1994 - והיא רשמה בהם תיקו, 5 הפסדים ומאזן שערים מביך של 14-1. מאז שינוי המחשבה, יוון העפילה לשני מונדיאלים ושלוש אליפויות אירופה, כשהיא עוברת את הסיבוב הראשון בשלושה מחמישה טורנירים.
יוון הפכה לשם גנאי לנבחרת שמשחקת משעמם, אבל לא ראיתי אף אחד באתונה מבואס אחרי הזכייה באליפות אירופה. אפשר לחלום, לא?

על ההבדל בין זלזול לפרופורציות

מי זאת בכלל קפריסין?
אז נכון, הם ניצחו במשחק הפתיחה שלהם את בוסניה בחוץ, אבל כבר ראינו את הדברים האלה קורים - בעיקר בבית הישראלי. מישהו זוכר את הניצחון ההירואי של לוקסמבורג מול שוויץ במוקדמות מונדיאל 2010? את הניצחון של אותה קפריסין בחוץ מול ספרד במוקדמות יורו 2000? בכדורגל יש הפתעות, וטוב שיש, כי אחרת לא היה עניין. אבל המרחק בין ניצחון חוץ של קפריסין ועד לעובדה שמדובר בנבחרת מאיימת הוא גדול במיוחד.
זו נבחרת שמבוססת בעיקר על שחקנים מהליגה הקפריסאית. אמנם אפואל ניקוסיה עושה עוד עונה אירופית יפה, אבל אלו שמגיעים מהקבוצה הזו או מאפולון לימסול, הנציגה הקפריסאית בליגה האירופית, מהווים חלק שולי בקבוצות עתירות הזרים שלהם. כדי להבין את הנקודה הזו, מספיק להסתכל על טבלת מלך השערים בליגה הקפריסאית - רוברטו קולאטי מדורג במקום השלישי עם 4 שערים, השחקנים הקפריסאים הבקיעו כולם ביחד 11 שערים ואין שחקן קפריסאי שכבש יותר משער אחד העונה (בינתיים), בגדול זה אומר שבערך 8 מכל 9 שערים שהובקעו העונה בליגה הקפריסאית נכבשו על ידי זר.
זאת נבחרת שישראל צריכה להיות מאויימת ממנה?



מי זאת בכלל ווילס?
אז יש להם את גארת' בייל (ריאל מדריד), ארון ראמזי (ארסנל) וג'ו אלן (ליברפול), אבל עם יד על הלב - עד כמה אתם מכירים את יתר הסגל של הנבחרת הזאת?
למשחקים הקרובים יגיעו ווילס בלי ראמזי ואלן, וזה מראה לנו איזה "עומק" יש לסגל הוולשי - בסגל יש 8 שחקנים בלבד שמשחקים בפרמייר ליג. הרוב משחקים בליגת המשנה באנגליה, כשאליהם מתווספים שחקנים כמו ג'ון וולש וגוויון אדוארס מקרולי טאון (ליגה שלישית) והשוער המחליף אוואין פון וויליאמס מטרנמיר (ליגה רביעית). אגב יש עוד שחקנים חוץ מגארת' בייל שמשחקים מחוץ לליגות באנגליה - קייל לת'רן, עוד שוער מחליף, משחק בדאנדי ובעבר זומנו גם שחקנים ששיחקו בפאלקירק, שתי קבוצות מסקוטלנד.
בכלל הנבחרת הזו היא נבחרת שלארוך שנים נכשלה להגיע לטורנירים עם שחקנים הרבה יותר גדולים מגארת' בייל. איאן ראש, גארי ספיד, מארק יוז, ריאן גיגס וקרייג בלאמי היו חלק מהנבחרת הזו שלא הגיעה לטורניר גדול מאז מונדיאל 1958, וגם אז היא עשתה את זה בזכות "טוב לב" ודבקות בתקנון של פיפ"א. בסגל הזה מלבד מספר שחקנים בודדים אין כלום.
זאת נבחרת שישראל צריכה להיות מאויימת ממנה?



בדיוק באותה שעה, יושבים אוהדי כדורגל בווילס ובקפריסין ומרשים לעצמם לתהות בקול רם - מי זאת ישראל?
יוסי בניון כבר אחרי השיא שלו והוא אפילו לא בסגל, השוער שלהם פרש ועכשיו הם מתלבטים בין שלושה שוערים עם 8 הופעות בינלאומית במצטבר, אז מה נשאר להם בכלל?
יש להם שחקן אחד בליגה הספרדית, כל השאר משחקים בליגות בינונית. אפילו אחד השחקן המרכזיים שלהם, מלך השערים הבלתי מעורער של הליגה הישראלית, התרסק כשהוא יצא לאירופה. בקמפיין האחרון שלהם הם עשו 2 תוצאות תיקו מול אזרבייג'ן ועוד אחת מול צפון אירלנד והם כל הזמן מתרסקים כשהם פוגשים נבחרות גדולות מהם.
הם אף פעם לא הצליחו להגיע לטורניר מאז שהם עברו לאירופה, וגם כשהם היו באסיה הם לא היו הנבחרת הכי טובה שם. מכאן ועד לחשוב על כרטיס לאליפות אירופה, מישהו קצת נסחף בישראל.
מי זאת נבחרת ישראל שאנחנו צריכים להיות מאויימים ממנה?



אז בואו נשים את הדברים בפרופורציות, בלי לזלזל באף אחת מהנבחרות בבית הישראלי.
כשרואים את הצירוף של הנבחרות שישראל קיבלה בקמפיין הזה אפשר להגיד שניצלנו. זה יותר טוב מלקבל בתים בלתי אפשריים עם לפחות שלוש נבחרות שיאכילו אותך חצץ. ההגרלה האירה לישראל פנים, אבל כבר היינו בסרט הזה ביותר מקמפיין מוקדמות אחד.
צריך להיות ריאליים, נבחרות ווילס וקפריסין הן לא אריות. כבר ראינו נבחרות יותר חזקות מהן בדרגים האלה (אוסטריה של תחילת שנות ה-2000 ואירלנד ב-2006) או נבחרות שהיו מוקשים לא קטנים (לטביה, גאורגיה, צפון אירלנד). מצד שני, גם נבחרת ישראל היא לא נבחרת חזקה במיוחד, מה שמאפשר לנבחרות כמו ווילס וקפריסין לחלום על העפלה לפלייאוף לפחות.
מאז קמפיין מוקדמות יורו 2000, נבחרת ישראל סיימה כמעט בכל קמפיין במקום השלישי. שלוש פעמים זה לא קרה - ביורו 2000 (מקום 2 ופלייאוף מול דנמרק), ביורו 2008 (מקום 4 בגלל מאזן פנימי בבית שכלל את רוסיה, קרואטיה ואנגליה) ובמונדיאל 2010 (מקום 4 בזכות קמפיין כושל של לואיס פרננדז). זה המקום שישראל צריכה לשאוף אליו, לא פחות ולא יותר, כי זה המקום הטבעי שלנו.
ואם נבטיח את המקום השלישי, אולי נעלה דרך הפלייאוף, אולי בכלל נעלה בתור המדורגת שלישית הטובה ביותר, ואולי - בחלומות הכי כמוסים של גוטמן - הוא רואה איך ישראל מצליחה לגנוב באלגנטיות גם את המקום השני, אחרי הכל לפעמים חלומות כן יכולים להתגשם.

מכור!

המשחק בין יובנטוס לרומא יכל להסתיים אתמול יחסית בשקט. עם כל הפנדלים וההחלטות המוזרות של השופט אתמול (לשני הכיוונים), היו יכולים לסכם את המשחק הזה פשוט באמירה שג'יאנלוקה רוקי תפס ערב גרוע במיוחד, לא דבר נדיר אצל שופטי כדורגל, במיוחד באיטליה.
ואז פרנצ'סקו טוטי פתח את הפה.
כמעט עשור עבר מאז הקאלצ'יופולי, פרשת הטיית המשחקים הגדולה שזיעזעה את הכדורגל האיטלקי. מאז היו עוד כמה מקרים נקודתיים של הטיות משחקים, אבל שום דבר לא השתנה, הכדורגל באיטליה עדיין בתהליכי ריקבון. הקאלצ'יופולי הייתה פרשה שונה יחסית בהשוואה לפרשיות של הטיית משחקים - לא שילמו שם לשחקנים כדי שישחקו גרוע, לא שיחדו שופטים, כל הסיפור שם היו הניסיונות של לוצ'יאנו מוג'י, נשיא יובנטוס דאז, להשפיע על שיבוצי השופטים במשחקי הקבוצה שלו.



פרנצ'סקו טוטי פתח אתמול את תיבת הפנדורה שכולם פחדו ממנה באיטליה. זה לא משנה אם מדובר בהטיית משחקים, בשופט מכור, ביובנטוס או בקבוצה אחרת - כולם באיטליה יודעים שרוחה של הפרשה ההיא עדיין מרחפת באוויר - ובכל רגע נתון עלולה להתפוצץ עוד פרשה כזו.
לפני כמה שנים שוב פעם נפתחו חקירות בנושא באיטליה, הפעם בנושא של הטיית משחקים והימורים לא חוקיים. הפרשה נחקרה במשך שנה וחצי ובגלל גודלה ברגע שהיו מספיק הוכחות לכמות מכובדים של נאשמים ניתנו הכרעות - זה קרה שלוש פעמים, פעמיים ב-2011 ופעם נוספת ב-2012. 36 קבוצות נענשו, חלקן זכו לקבל כמה עונשים (כמו אסקולי, למשל, שהופחתה לה נקודות גם בעונת 2011/12 וגם בעונה אחריה).
זה עדיין שם וזה עדיין קורה - השאלה הגדולה היא האם המשחק אתמול היה מכור? ואם כן, כמה משחקים באיטליה הם מכורים?



הבעיה האמיתית של הכדורגל באיטליה והכדורגל בכלל היא שאף אחד לא יודע להילחם באמת בתופעה הזו של הטיות המשחקים.
העונשים בקאלצ'יופולי התחילו עם הורדות ליגה של יובנטוס, לאציו ופיורנטינה והפחתת נקודות לשלושתן ובנוסף למילאן שנשארה בליגה הראשונה. בסופו של דבר העונשים ההם קוצצו בצורה די מחרידה. יובנטוס נותרה היחידה ששיחקה בליגה השנייה אבל הפחתת 30 נקודות צומקה ל-9 בלבד. לאציו שהייתה אמורה להתחיל את העונה בליגת המשנה עם 7 נקודות פחות בסוף שיחקה בליגה הראשונה וקיבלה עונש מגוחך של הפחתת 3 נקודות בלבד.
גם בטורקיה הייתה פרשה דומה. הטורקים ניהלו חקירות, כשגם כאן במוקד עמדה קבוצה גדולה והנשיא הכל יכול שלה - פנרבחצ'ה ועזיז יילידרים. שנתיים עברו מאז שנחשפה הפרשה, הקבוצות נותרו ללא עונש והמעורבים בפרשה, שחלקם אפילו קיבלו את גזר דינם, ממתינים למשפט חוזר. היחידים שקיבלו החלטה במקרה הזה היו הגופים השיפוטיים של אופ"א שהחליטו להרחיק קבוצות מהמפעלים האירופיים, בשיקטאש לשנה ופנרבחצ'ה לשנתיים (שלוש שנים לפני הערעור). בטורקיה, אגב, עדיין מחכים לגאולה בנושא.



בשנים האחרונות נחשפות יותר ויותר פרשות של הטיות משחקים. רובן מסתיימות בלי עונש לאף אחד מהמעורבים או עם עונשים קלים שמוקלים עוד יותר אחרי ערעורים. לפני עשר שנים הבעיה הגדולה של הטיות המשחקים הייתה התערבות של נשיא קבוצה בשיבוצי שופטים, היום כבר יש לנו שחקנים ומאמנים שמעורבים ואנשי פשע מאורגן מהקצה השני של העולם.
ואם זה המצב, אז מה שטוטי אמר לא נראה כל כך דמיוני, ולנו הצופים נשאר רק לקוות שאנחנו רואים כדורגל אמיתי ולא הצגה שהתסריט נכתב בה מראש.