שנתחיל?
יום שבת, 19:30 - אל הילאל נגד ווסטרן סידני וונדררס (ליגת האלופות של אסיה)
לפני כמעט 50 שנה, בשנת 1967, התחילו באסיה במסורת חדשה של טורניר לאלופות הליגות באסיה. בארבע הטורניר הראשונים שלו (שהתקיימו אז בשיטת נוקאאוט לכל אורך הדרך) נרשמה שושלת יפה ומכובדת של הקבוצות מעיר קטנה בשם תל אביב (מכבי תל אביב עם שני תארים והפועל תל אביב עם תואר אחד והפסד בגמר).
מאז השיטה שונתה בצורה קיצונית - ליגת האלופות היום כוללת 32 קבוצות מהליגות שההתאחדות האסיאתית הגדירה אותן בדרגה הגבוהה ביותר של הכדורגל האסיאתי (אחת לשלוש שנים מבצעים "שינויים" שלא באמת קורים), הקבוצות מחולקות לבתים לפי אזורים (16 ל"מזרח" ו-16 ל"מערב"), ומשם הן ממשיכות לשלב נוקאאוט גם כן לפי אזורים. למעשה שתי הקבוצות שעלו לגמר עלו בתור אלופת המזרח (ווסטרן סידני וונדררס מאוסטרליה) ואלופת המערב (אל הילאל מסעודיה).
בניגוד ליתר נסיכויות המפרץ, בערב הסעודית הליגה לא מביאה כוכבים גדולים. כך גם באל הילאל שהשחקנים הזרים הבולטים שלה הם טיאגו נבס, שבשיאו שיחק 9 משחקים בהמבורג, וקוואק טאי ווי הקוריאני, שהיה הנציג היחיד של הליגה במונדיאל האחרון. מי שנותנים את הטון בקבוצה הם שני הסעודים הוותיקים - סעוד קארירי ויאסר אל קחטאני - שניהם שחקני נבחרת שהספיקו גם לשחק במונדיאל האחרון של נבחרתם ב-2006. הקבוצה שלהם פספסה את האליפות בשנה שעברה ב-2 נקודות בלבד ואת העונה הנוכחית הם פתחו בצורה סבירה במקום ה-6.
מהצד השני עומד הכוח העולה של הליגה האוסטרלית, ווסטרן סידני וונדררס. הסיפור של הוונדררס מעניין כי הוא נולד מתוך ניסיון ההצלה של הליגה האוסטרלית. רגע אחרי שכוכבים כמו דל פיירו והסקי הגיעו, ניסו בהנהלת ה-A-League לנסות ולייצר אלטרנטיבה לפ.צ. סידני באמצעות יריבה שתגיע מהפרברים המערביים של העיר, שמזוהים עם כמויות של מהגרים ממדינות כדורגל (בעיקר מהבלקן). הקהילה בחרה את הכל דרך האינטרנט - שם, צבעי החולצה, מיקום וזהות תרבותית - והקהל מצביע ברגליים. בעונתה הראשונה היא הצליחה לסיים במקום הראשון בעונה הסדירה ולדהור עד להפסד בגמר הפלייאוף. כדי להראות שזה לא מקרי, היא הצליחה לסיים במקום השני בעונה לאחר מכן ולשחזר שוב פעם את הגעתה לגמר הפלייאוף. ומי שיחפש שחקני ענק בסדר גודל של דל פיירו, כמעט ולא ימצא אותם שם - שינז'י אונו חזר לסיבוב פרישה ביפן, והכוכבים המקומיים הם מכתיבי הקצב: אנטה צ'וביץ', ניקיטה רוקאביצה (שהיה מועמד למכבי בקיץ) ומארק ברידג'.
ביום שבת יתקיים הגומלין של משחק הגמר באצטדיון המלך פאהד בריאד, בירת ערב הסעודית. במשחק הראשון ניצחו האוסטרלים 0:1 והם מקווים להשלים את המלאכה. אל הילאל תקווה לרשום זכייה שלישית (ראשונה מאז שנת 2000), כשמלבד תואר יש גם עוד פרס קטן למנצחת - להיות רחוקה ניצחון אחד ממפגש מול ריאל מדריד באליפות העולם לקבוצות (רק לנצח את קרוז אזול המכסיקנית, אלופת צפון אמריקה, וזהו).
יום שבת, 20:15 - סטיף נגד ויטה קלאב (ליגת האלופות של אפריקה)
גם באפריקה יסגרו סיפור ביום שבת, עם גומלין גמר ליגת האלופות של אפריקה בין סטיף האלג'יראית לקבוצת ויטה קלאב מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (ככה קוראים למדינה, כדי לא להתבלבל עם קונגו, פעם קראו למדינה הזאת זאיר). סטיף תארח את המשחק כשהיא מגיע עם תיקו 2:2 מהמשחק הראשון וכדי להגדיל את כמות הקהל היא עזבה את אצטדיונה ה"קטן" בן 25 אלף המקומות, לטובת האצטדיון בבלידה, 45 אלף מקומות.
במשך שנים הייתה השתלטות של אל אהלי המצרית על המפעל הזה - חמישה מתוך תשעת הגמרים האחרונים הסתיימו בזכייה של הקבוצה ועוד גמר אחד הסתיים בהפסד. השנה אל אהלי, האלופה המכהנת, הודחה בסיבוב השני בהפסד מביך מול אל אהלי אחרת, מלוב. הדבר הזה פתח סיכוי גם לקבוצות אחרות ורבים דיברו על האופציה שגם גמר כל-קונגולזי בין ויטה קלאב למזמבה יקרה. בפועל ויטה קלאב עברה די בקלות את ספקסיאן הטוניסאית, אבל מזמבה גימגמה והודחה בגלל שערי חוץ מול סטיף.
מיותר לציין שהרמה בליגות האפריקאיות היא חלשה להחריד, ולכן רוב הכוכבים של המדינות הללו בדרך כלל עוברים למדינות האם - הקונגולזים לבלגיה, האלג'יראים לצרפת. השחקנים הללו בדרך כלל עוזבים בגילאים צעירים (לפני גילאי נוער לפעמים) ולכן גם קשה למצוא שחקנים בקבוצות הללו עם עבר מפואר או שחקנים ששיחקו בקבוצות הללו בגילאי בוגרים והפכו לשחקני על.
סטיף חולמת להשלים זכייה, אחרי שהפכה לקבוצה האלג'יראית הראשונה בגמר מאז 1990, אז קאבילייה את נקאנה רד דווילס הזמבית, ולזכות בפעם השנייה בתואר. גם לויטה קלאב היה עבר גדול במפעל, עם זכייה אחת ב-1973, אבל יש לה טראומה מהגמר האחרון שלה ב-1981 - אז הפסידה לטיזי-אוזו האלג'יראית. גם כאן הזוכה תקבל פרס, עלייה לאליפות העולם למועדונים - היריבה שלהם תיקבע במשחק מוקדם בין מגרב טטואן (אלופת מרוקו המארחת) ואוקלנד סיטי (אלופת אוקיאניה), כשניצחון של אלופת אפריקה יפגיש אותם עם סן לורנצו החזקה.
יום ראשון, 14:30 - ז'לזניצ'אר נגד פ.ק. סראייבו (הליגה הבוסנית)
מה יכול להיות יותר טוב מיריבות מרה בבלקנים ביום ראשון בצהריים?
בניגוד ליריבויות רבות, היריבות הזו - הדרבי הגדול של סראייבו - לא מבוססת על רקע אתני, אלא על יריבות ספורטיבית טהורה כמו שנהוג בהרבה מקומות.
ז'לזניצ'אר הוקמה ב-1921 כקבוצה שייצגה את פועלי הרכבת, ומכאן גם שמה (פירוש השם בבוסנית - פועל רכבת). ככזו, הקבוצה הייתה מעורבת, בניגוד לקבוצות האחרות שפעלו בסראייבו עד אז. היא הגידרה את עצמה כקבוצה שאיחדה בין אנשים, והצליחה לעשות זאת לא רע. בשל מצבה הכלכלי הרעוע, היא הצליחה להתחבב במיוחד על אנשי המעמד הנמוך. בימים שלפני פירוק יוגוסלביה היא רשמה שני הישגים גדולים - רבע גמר גביע אופ"א ב-1972 וחצי גמר גביע אופ"א ב-1985. מאז פירוק יוגוסלביה וכינונה של בוסניה והרצגובינה, היא הצליחה לזכות בחמש אליפויות וחמישה גביעים. מי שמחפש שחקנים מעניינים ימצא אותם בדמותם של מריאן אנטולוביץ' וסרדז'אן סטאניץ' - לא שמות שאמורים להגיד לכם יותר מדי אם לא התעניינתם בכדורגל באזור.
לעומתה, פ.ק. סראייבו הוקמה על ידי הרשויות כדי שתהיה קבוצה חזקה שתייצג את העיר. בהתחלה היא קיבלה את השם המפוקפק טורפדו, אבל לבסוף נסגרו על השם פ.ק., הלא הוא מועדון כדורגל בבוסנית. למרות הכסף הגדול שהיה לה, היא כמעט ולא יכלה להתחרות עם הקבוצות הגדולות של יוגוסלביה, אבל יש לה רגע אחד של כבוד - בשנת 1968 היא נפגשה בשמינית הגמר של גביע האלופות עם מנצ'סטר יונייטד וחילצה ממנה 0:0 בבית והפסידה בקושי 2:1 באולד טראפורד, רק נזכיר שמדובר במנצ'סטר יונייטד האגדית של תינוקות באזבי, שסיימה כאלופת אירופה באותה עונה. מאז פירוק יוגוסלביה יש לה שתי אליפויות וחמישה גביעים (כמו ז'לזניצ'אר), אבל כרגיל הכסף מדבר בקבוצה הזו. בשנה שעברה רכש אותה וינסנט טאן המלזי, אותו אחד שרכש גם את קארדיף סיטי. השחקנים הבולטים בקבוצה הם קרסטה ולקוסקי ושבקו אוקיץ', אבל עבורנו יש רק שם אחד שבולט מעל כולם - המנג'ר מהו קודרו, שנדד פעם כשחקן בין קבוצות כמו טנריפה, סוסיאדד, ברצלונה ומכבי תל אביב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה