שלוש משאלות לשנה החדשה

לקראת פתיחת השנה האזרחית החדשה אתרי הספורט מתרכזים בבחירת ספורטאי השנה או בתקוות שלהם לשנה הקרובה. גם לי יש כמה משאלות, אבל הן מופנות בעיקר לאוהדים, תנו לזה צ'אנס



קצת סבלנות
אם המינוי של אלכס פרגוסון היה קורה בסביבה הים-תיכונית חמת המזג שלנו, סביר להניח שעד סוף העונה הראשונה שלו הוא כבר היה מפוטר. השושלת של פרגי התחילה עם מקום 11, ומלבד הבלחה אחת במקום השני, הוא לא הצליח להתברג בעשירייה הראשונה של הליגה בארבע העונות הראשונות שלו. אבל כאן צריכה להתערב המציאות - מנצ'סטר יונייטד של אז פשוט לא הייתה יכולה להתמודד מול הקבוצות החזקות של אותה תקופה.
אוהדי הכדורגל בישראל צריכים לקחת נשימה עמוקה. אני לא מדבר על כישלון אמיתי, כמו במקרה של סטנוייביץ' במכבי חיפה, שבנה קבוצה לאליפות ומצא את עצמו במרחק יריקה מירידה, אלא על מקרים כמו קורצקי בבית"ר ירושלים ודומב בהפועל תל אביב, שתי קבוצות במצב כלכלי ירוד, שבנו את עצמן בקושי במהלך הקיץ האחרון ואף אחד לא ציפה שהקבוצות שלהם יצליחו להיאבק על האליפות העונה.
לפני שצועקים בושה וביזיון ונותנים לרגש לפעול, תנו להיגיון לעבוד. תנו לקבוצה שנמצאת במצב קשה תמיכה אמיתית. אם שרים ביציע "גם בשעות הכי קשות", תתכוונו לזה באמת ואל תשרקו בוז ברגע שהקבוצה סופגת שער. אם אתם רוצים להראות את העליונות שלכם בעיר, תראו אותה ביציע, גם אם הקבוצה רחוקה מלהיות כזאת. תנו לקבוצה את האהדה והתמיכה שהיא צריכה, אחר כך כבר הכל יבוא בקלות.



ראש פתוח
יום שבת מגיע, ואתם מתחילים לזפזפ בין הערוצים - שוב פעם צ'לסי, שוב פעם מנצ'סטר (לא משנה איזו), ריאל מדריד וברצלונה מול קבוצות שמחר כבר לא תזכרו שהן קיימות, ובכדורגל הישראלי שוב פעם אותן קבוצות משחקות. לא נמאס לכם?
תשבו פעם אחת מול אחד מאתרי הסטרימים המקרטעים, ואם לא ממש בא לכם לשמוע שדרים בשפות זרות, תסתפקו בהצצה על לוחות התוצאות. יש 208 חברות בפיפ"א, תאמינו לי, כולן מספקות כדורגל ברמה סבירה, וגם אם הוא ממש גרוע, יש סיפורים מעניינים מאחוריו. ואם לא בא לכם ללכת רחוק, אתר ערוץ הספורט מספק לכם מדי יום שישי על מגש של כסף עדכונים ממגרשי הליגות הנמוכות שלנו, עם רז זהבי כמובן, בשידורים שיתנו לכם טעימה קטנה מהכדורגל האמיתי שאנחנו אוהבים, לא זה שמלווה בפוזה וכסף גדול (יש כאלו שגם עשו מזה קריירה, כמו החברים מכדורגל שפל).
תנו הצצה לעבר ערוצי הספורט הלא-ישראליים. יורוספורט מעביר לנו אירועי ספורט שנראים לנו רחוקים מאיתנו אלפי שנות אור, אבל ברגע שתכנסו לראש תוכלו להתחבר, אולי רק קצת, לקסם המופלא של אירועי האתלטיקה, למאמץ העילאי של גולשי הביאתלון, וכן - כשתבינו את חוקי המשחק, תבינו מה כל כך מסובך בקרלינג. העולם הוא לא כמו שמציירים לנו בארץ ומסתכם בכדורגל ומכבי תל אביב כדורסל, יש עוד הרבה דברים טובים מעבר, לא חבל שתפסידו?



שנחזור לבעוט בכדור
כבר 20 שנה קיים באנגליה ארגון Kick it out, ששם לו למטרה לבעוט מחוץ לכדורגל את הגזענות (ואולי בכלל בחיים). השבוע ציינו 100 שנים להפסקת האש של חג המולד, זו שהובילה את החיילים משני הצדדים בכל מקום אפשרי להפסיק את האש ולשחק כדורגל (מי שעוד לא ראה את הסרטון שאופ"א הפיקה לכבוד המאורע מוזמן לצפות, אני מודה שהתיאורים מצמררים אותי בכל פעם מחדש).
הגזענות הולכת ותופסת תאוצה, האלימות משתלטת על כל חלקה טובה. דווקא במקום כמו שלנו, כזה שהמלחמה בו היא תמידית (לפחות כרגע), אנחנו הופכים את מגרשי הכדורגל לזירת קרבות נוספת, במקום להפוך אותה לעיר מקלט שמאחדת בין אנשים.
חודש של מונדיאל בברזיל הראה לצופים, וגם לי בתור מי שהיה שם פיזית, איך כדורגל מקשר ומאחד בין אנשים. הנבחרת הבוסנית איחדה לחודש את בוסניה על כל גווניה, קרואטים, סרבים ומוסלמים, האוהדים האירנים הסבירו פנים לכל מי שרק רצה, והראו את פניה האמיתיות של אירן, לא זו שמשתקפת מדמותם של חמינאי ורוחאני, אוהדים מכל רחבי העולם יושבים יחד, שותים יחד, מתווכחים יחד - אבל רק על כדורגל.
הגיע הזמן להפוך את הכדורגל לגורם מאחד ולא גורם מפלג. אחד המשפטים החזקים בסרטון של אופ"א הוא "מתחת למדים כולנו שווים". מיליארדי הצופים שעקבו אחרי המונדיאל בשנה האחרונה צפו בו בהתרגשות ללא הבדלי דת, גזע ומין, וכך הם עושים מדי שבוע בכל משחק אפשרי ברחבי הגלובוס. בואו נשאיר את המלחמות לפוליטיקאים, אנחנו? אנחנו נסתפק בלשחק כדורגל אחד עם השני.

קצת אחרת - מדריך לצופה האלטרנטיבי (8)

חג המולד והקור המקפיא של אירופה בימים אלו מחייב אותנו ללכת ולחפש דברים הזויים במיוחד למדור, אבל בכל זאת הכנו רשימה של דברים שחייבים לא לפספס (למרות שאם תפספסו, לא תשימו לב).



יום שישי, 17:00, וויקומב וונדררס - לוטון טאון (ליגה אנגלית רביעית)
אין בוקסינג דיי אמיתי בלי כדורגל בריטי משובח, ואם ממש בא לכם לאחד כזה, תוותרו על צ'לסי, מנצ'סטר סיטי והחברים, ותרדו עד לליגה הרביעית (League Two בפי המקומיים), שם יתקיים קרב הצמרת בין וויקומב וונדררס ללוטון טאון. פתיחת העונה בליגה יצרה מאבק עיקש על שלושת הכרטיסים שמובילים לעליית ליגה, כשוויקומב היא מוליכת הטבלה עם 42 נקודות, ואחריה ניצבות שרוסברי, לוטון וברטון אלביון עם 40 נקודות כל אחת.
וויקומב היא קבוצה ותיקה בכדורגל האנגלי, אבל אל הליגות המקצועניות היא הגיעה בפעם הראשונה רק בעונת 1993/4. מאז היא מתנדנדת בין הליגה השלישית לרביעית, כשהמעבר האחרון שלה היה ב-2012, אז היא ירדה אל הליגה בה היא נמצאת עכשיו. במהלך השנים היא הגיעה לשני הישגי ענק - חצי גמר הגביע האנגלי ב-2001 (שם היא הפסידה מול ליברפול 2:1) וחצי גמר גביע הליגה ב-2007 (שם היא הודחה מול צ'לסי אחרי תיקו ביתי מפתיע ותבוסה 4:0 בגומלין). השם הבולט בסגל של וויקומב הוא פול הייז, שהעונה הגיעה לקדנציה שלישית בקבוצה, והוא כרגע מלך השערים עם שמונה כיבושים. שחקן בולט נוסף הוא מאט בלומפילד, שמשחק בקבוצה ברצף מאז שנת 2003 ובמשחק הליגה האחרון שלו הגיע לקו 300 ההופעות במועדון.
לוטון, שתחגוג באפריל הקרוב את יום הולדת ה-130, זכתה לימים יפים יותר. בשנות ה-50 היא זכתה לשחק בפעם הראשונה בליגה הבכירה, ובסך הכל ברזומה שלה יש 16 עונות, כולל 10 רצופות, בשנים 1983-1992. אחרי 5 שנות רביצה בקונפרנס, הצליחה לחזור לוטון לליגות הבכירות של אנגליה בסערה, עם 101 נקודות, 19 נקודות הפרש מהמקום השני. את הקבוצה החביבה הזו מובילים מספר שחקנים עם ניסיון עשיר בליגות האלה, סטיב מק'נאלטי, סקוט גריפית'ס ואנדי דרורי, אבל מעל כולם עומד המאמן הוותיק, ג'ון סטיל, שהעלה את לוטון ליגה וידוע כקבלן עליות באנגליה.



יום שבת, 16:00, באת' - אקסטר (הליגה האנגלית בראגבי)
חג המולד לא מפריע לאנגלים בשום ענף ספורט, וביום שבת יפגשו הקבוצות במקום השני והשלישי בליגה למפגש צמרת במטרה לנסות ולהפריע לנורת'המפטון סיינטס המוליכה. הליגה האנגלית היא ליגה של 12 קבוצות שמשחקות בשני סיבובים (סך הכל 22 משחקים), ולאחריהם מתקיימים חצי גמר וגמר בשיטה של משחק אחד, כשחצאי הגמר נותנים יתרון ביתיות לשתי הראשונות והגמר מתקיים באצטדיון טוויקנהאם, היכל התהילה של הראגבי האנגלי. נורת'המפטון מוליכה את הטבלה עם 39 נקודות, באת' מיד אחריה עם 37 נקודות ואקסטר עם 33 נקודות במקום השלישי. אגב, שיטת הניקוד הנהוגה בראגבי: ניצחון שווה 4 נקודות, תיקו 2 נקודות וקבוצה מקבלת נקודת בונוס על משחק שהיא מצליח לכבוש בו יותר מ-4 טריי או מפסידה בפחות מ-7 נקודות (אם קבוצה עושה את שני ההישגים היא מקבלת 2 נקודות בונוס).
באת' היא אחת הקבוצות הגדולות בליגה, עם 6 תארי אליפות ועוד 7 הפסדים בגמרים. עם זאת, מאז שנת 2004 היא לא מצליחה להגיע לגמר. בשנים האחרונות היא אפילו לא מצליחה להגיע לפלייאוף. את העונה הזו היא פותחת מצויין, עם 8 ניצחונות ב-10 משחקים, מאזן זהה לזה של נורת'המפטון המוליכה, שעדיפה עליה בזכות נקודות הבונוס שהיא צברה. העונה המוצלחת שלה עד כה גורמת לכך שבסגל הנוכחי של נבחרת אנגליה יש 9 שחקנים מהקבוצה, וחלקם הגדול גם מוביל את באת' ביד רמה בליגה, כשהבולטים הם ג'ורג' פורד הצעיר ודייויד ווילסון. לצידם משחקים עוד כמה שחקנים שמהווים חלק בלתי נפרד מנבחרות לאומיות כמו פול ג'יימס הוולשי והוראסיו אגוז'ה הארגנטינאי.שחקן נוסף ששווה לציין הוא ג'ונתן ג'וזף, עוד שחקן צעיר, שבינתיים הוא אחד מכובשי הטריי הבולטים העונה בליגה.
אקסטר היא קבוצה חדשה יחסית בליגה, כשהעונה היא רושמת בסך הכל את העונה החמישית שלה אי פעם. עם זאת, פתיחת העונה שלהם היא מרשימה, עם 7 נצחונות, כולל ניצחון חוץ על המוליכה מנורת'המפטון. לאקסטר יש שני שחקנים שנותנים עונה ענקית עד כה, גארת' סטינסון האירי, שהוא שיאן הנקודות העונה בליגה (137) ותומאס וואלדרום, שחקן נבחרת אנגליה, שהוא שיאן הטריי העונה בליגה (8). לצידם בולטים גם שחקנים כמו דין מאם האוסטרלי ושני שחקני נבחרת טונגה, אלביס טאיונה ופטואו וייניקולו. רוב בקסטר, המאמן של הקבוצה ואחד מהסמלים של המועדון, מוביל את הקבוצה מאז שנת 2009, והוא זה שאחראי להישגיה הנאים בעונות האחרונות.



יום ראשון, 16:15, נפטונאס - ריטאס וילנה (הליגה הליטאית בכדורסל)
ליגת הכדורסל בליטא ידועה במשך שנים בזכות קבוצה אחת - ז'לגיריס קובנה, שממשיכה את הישגיה מימי ברית המועצות הגדולה. עם השנים עלו עוד קבוצות בכדורסל הליטאי שניסו לאיים עליה. ריטאס וילנה עשתה זאת בצורה מופלאה משנת 1999 ועד 2014, כשבמשך 16 שנים רצופות המפגש ביניהן היה גמר הליגה, אבל המאזן היה כמעט חד צדדי - 10 אליפויות לז'לגיריס, רק 5 לריטאס. בעונה שעברה זה היה נראה כאילו ריטאס הולכת לדהור לאליפות קלה, כשהיא סיימה במקום הראשון את העונה הסדירה, אבל ז'לגיריס כרגיל הגיעה להרוס לה את החגיגות, כשהיא מסיימת רביעית ומקדימה את המפגש ביניהן לחצי הגמר. מהצד השני עמדה לה בשקט נפטונאס הקטנה שהצליחה לגרום לאנשי ז'לגיריס להזיע במהלך סדרת הגמר, אבל לבסוף זה נגמר ב-2:4 לז'לגיריס. ביום ראשון, שתי הקבוצות שמנסות לאתגר את הכדורסל במדינה יפגשו לקרב צמרת.
את ריטאס וילנה כמעט ואין צורך להציג. הקבוצה הוותיקה הזו היא אחת הקבוצות הבולטות, לא רק בליטא, אלא באירופה בכלל. לצד האליפויות שלה, ארון התארים שלה כולל גם שני גביע יורוקאפ ובשנים האחרונות היא גם רשמה לא מעט הישגים ב-VTB. את העונה הזו ריטאס פותחת בצורה לא רעה, עם מקום שני בליגה (15 נצחונות מול 2 הפסדים) ואת הסיבוב הראשון ביורוקאפ היא עוברת בצורה חלקה (8 ניצחונות מול 2 הפסדים). הסגל של ריטאס נחלש מעט בקיץ האחרון, כשהיא נפרדת מדאריוש סונגאליה, שעבר לז'לגיריס, ומעומאר קוק המצויין, שעבר לבודוצ'נוסט, אבל עדיין יש לה כמה תותחים בקנה. הסגל שלה מתבסס על ארבעה שחקנים שהיו בולטים בנבחרת ליטא, כמו אדאס יושקביצ'יוס, מרטינאס גצביצ'יוס ואנטנאס קבליאוסקס.
הסיפור של נפטונאס הקטנה מהעיר קלייפדה הוא מעניין לא פחות. הסגנות שלה בעונה שעברה הובילה אותה לעונה היסטורית ביורוליג, כשצריך לזכור שהקבוצה הזו מגיעה מעיר קטנטנה של 150 אלף תושבים ויש שם שחקנים שמשחקים ביחד עוד מהנבחרת של התיכון. לצערה הרב, את ההופעה היא סיימה עם מפח נפש, כשלמחזור האחרון היא הגיעה עם יתרון על גלאטסראיי, אבל אז היא ראתה את הטורקים מנצחים את אולימפיאקוס, בעוד שהיא מובסת בכמעט 40 הפרש מול ולנסיה, ונפטונאס נותרה עם החלומות, הפעם ביורוקאפ. לקבוצה יש שני אמריקאים בולטים: מוסטפה שאקור הוותיק, שהיה שחקן מפתח בטאו ויטוריה, וקית' בנסון, שהגיע אחרי עונה יפה בטסומקי מבלארוס. בין המקומיים ניתן למצוא ולדאס ואסיליוס ויוסטאס סיניצה, שהיו חלק מהקבוצה של ריטאס שזכתה ביורוקאפ ב-2009, וארנאס בוטקביצ'יוס, שבשנים האחרונות כיכב בנבחרות הצעירות של ליטא.

When you have to shoot

לפעמים צריך קצת יותר מרק לדבר. כשצריך לירות אז יורים. וערן זהבי יורה, ובלי הפסקה. 16 שערים ב-14 משחקים מפתיחת העונה, וערן זהבי מאיים על ניפוץ של כל שיא אפשרי. כמות השערים שלו מציבה אותו כאחד מהכובשים המצטיינים העונה באירופה, כשאם מורידים את כל השחקנים מליגות הקיץ (סקנדינביה והסביבה) הוא מדורג שביעי בטבלת נעל הזהב האירופית לצד שחקנים כמו אנדרה-פייר ז'יניאק ודייגו קוסטה (ורק בשביל להבין: בדירוג מכפילים ב-2 את השערים בליגות הבכירות, הליגה שלנו זוכה לפקטור של 1.5).
ועדיין, משהו אצלו לא מלהיב במיוחד.



כשמסתכלים על טבלת מלך השערים של כל הזמנים בליגת העל מוצאים שם המון שחקנים מהימים שלפני הנהירה ההמונית לאירופה. ובכל זאת, אפשר למצוא ביניהם שלושה שחקנים ששיחקו כאן בשנות ה-90 ואילך: אלון מזרחי (מקום 1, 206 שערים), אבי נמני (מקום 3, 194 שערים) ושי הולצמן (מקום 5, 169 שערים). אין ספק שמדובר בשלושה סקוררים מהגדולים שידע הכדורגל הישראלי, וערן זהבי כבר מזמן קיבל מקום של כבוד ביניהם, אבל לכולם יש משהו משותף - מעבר להצלחות בליגת העל אין להם יותר מדי מה להציע.
אלון מזרחי, נישא על גבי הישגיו עם מכבי חיפה בגביע המחזיקות, חתם בקול תרועה רמה בניס, ואחרי עונה אחת עזב. אמנם בעיות כלכליות היו אלו שמנעו ממנו להמשיך, אבל משם הוא לא הצליח להמשיך לקריירה אירופית מרשימה. ב-19 ההופעות שלו בקבוצה הצרפתית הוא כבש רק 4 שערים. לאבי נמני ושי הולצמן היו שתי אפיזודות חולפות בכדורגל האירופי. אצל שי הולצמן זה היה נראה קצת יותר מוצלח, הוא שיחק וכבש לא מעט יחסית לכמות המשחקים שלו (17 משחקים ו-5 שערים ברן, 15 משחקים ו-3 שערים באוסטריה וינה), ועדיין הוא העדיף לחזור לנוחות הישראלית.
הסיפור של אבי נמני הוא מביך ברמה קיצונית - הקדנציה הראשונה שלו הייתה באתלטיקו מדריד, שם שיחק 7 משחקים ולא מצא את הרשת, הקדנציה השנייה הייתה כבר בדרבי קאונטי, 4 משחקים ושער אחד. ההופעות הרעות של אבי נמני באתלטיקו מדריד זיכו אותו בכינוי "אל טורטוגה" (הצב) והוא נכנס ל"היכל התהילה" של אוהדי אתלטיקו מדריד שמעניקים מדי שנה את "פרס אבי נמני" לשחקן הגרוע של העונה.



כבר היו כאלו ששברו את המיתוסים. שלומי ארבייטמן יצא מליגת העל כמלך השערים עם 30 כיבושים, ולמרות שהוא עבר שנים קשות הוא החזיק מעמד במשך תקופה ארוכה בליגה הבלגית, עד שחזר למדי הפועל באר שבע. גם עומר דמארי שכבש בצרורות בליגה יצא לאירופה, והיום הוא אחד השחקנים הבולטים במדי אוסטריה וינה ובליגה האוסטרית בכלל.
אני לא אומר שלזהבי אין את הפוטנציאל להיות כזה, הבעיה היא שהוא כבר היה שם ולא הצליח. עונה אחת לא מוצלחת במיוחד בפאלרמו החזירה אותו עם הזנב בין הרגליים הישר לזרועות הפתוחות של הכסף של מכבי תל אביב. במקום לנסות למנף את הקריירה האירופית בצורה מוצלחת (כן, אפילו לליגה בבלגיה או בשוויץ), הוא העדיף לחזור למקום הנוח.
זהבי עדיין איתנו, וממשיך להבקיע בצרורות בכל משחק מול הגנות העל של הפועל חיפה ובני סכנין ומול שוערים מוכשרים כמו דודו גורש וצחי גיגי. מצטער, אבל זה לא פקטור לכלום. כל אותם פרשנים בשקל שממהרים להכתיר את המלך הבא - כמות הסקוררים המצטיינים שיש לנו היום בחו"ל ומתמודדים עם הגנות קצת יותר רציניות היא גדולה, אבל למה להתייחס אליהם כשיש לנו אחד מתחת לאף? אז מה אם רפאלוב, דאבור ודמארי נותנים בראש כל אחד בליגה שלו, יש לנו שחקן כשרוני שכובש בקצב של יותר מ-40 שערים בעונה בליגה השישית באירופה.



שלא יהיה ספק, יש לי רצון עז לפתוח את הטור הזה בעוד שנה ולהגיד "איזה שטויות כתבתי", אבל בואו נירגע לפני שנעניק עוד ועוד סופרלטיבים. ערן זהבי הוא בהחלט השחקן הטוב ביותר כיום בליגת העל, אבל מכאן ועד להפוך אותו לאחד מגדולים השחקנים אי פעם הדרך עוד ארוכה.
בכל חלון העברות אנחנו מתחילים לשמוע את הספקולציות רצות - לאן ערן זהבי יעבור? יש לי רק כמה דברים להגיד על זה: קודם כל, ערן זהבי צריך לדלג על חלון ההעברות בינואר, מבחינתו הוא שחקן מכבי תל אביב ושם הוא יסיים את העונה, עוד לא קרה שמישהו נחת בקבוצה חדשה בינואר והצליח בזמן קצר להפוך לבורג מרכזי. זהבי צריך לזכור רק דבר אחד - אין בושה במעבר לליגה השוויצרית, הבלגית או האוסטרית בכדי להתקדם, משם הדרך יותר קצרה מאשר במשחקים עם מכבי תל אביב, חתימה בקבוצה בליגה הספרדית, האנגלית או חזרה לליגה האיטלקית יכולה רק לרסק את הקריירה ולהחזיר אותו אל הביבים של טבלת מלך השערים של ליגת העל.



ועוד משהו בקטנה, 5 שחקנים שהיו גדולים בארץ, אבל פחות הצליחו בחו"ל:
* וואליד באדיר - 21 הופעות במדי ווימבלדון, שער אחד בחוץ מול מנצ'סטר יונייטד
* אלון חזן - עונה מיתולוגית של 32 משחקים במדי ווטפורד וחזרה הביתה לאשדוד
* קלמי סבן - גרזן בימי גרנט בנבחרת, חור בהגנת סטיאווה בוקרשט
* איציק זוהר - עונה אחת בקריסטל פאלאס, וחזרה אל הבעיטות החופשיות בארץ
* מוטי קקון - העייט, האחד והיחיד, עונה אחת בליגת המשנה הספרדית במדי מרידה

קצת אחרת - מדריך לצופה האלטרנטיבי (7)

אז אחרי ששחררנו עצבים בשבוע שעבר, הגיע הזמן לחזור למסורת. אבל כמו שנהוג במסורת, הכדורגל האירופי מתחיל להתקרב על פגרת החורף והליגות מושבתות, מה שנותן הזדמנות לתת קרדיט לאירועים גדולים שהם לא כדורגל.



יום שבת, 14:30, קראלה בלאסטרס - אתלטיקו דה קולקטה (הליגה ההודית)
עם או בלי ששמנו לב, הליגה ההודית שנפתחה בקול תרועה רמה לפני מספר חודשים מגיעה לסיומה עם משחק הגמר שיתקיים באצטדיון פאטיל במומביי. אף אחד לא יודע מה יהיה בעונה הבאה, אבל אל הגמר מגיעות שתי הקבוצות שעלו לפלייאוף דווקא מהמקום השלישי והרביעי, מה שאומר בפשטות שהן הדיחו את שתי הקבוצות הטובות ביותר בעונה הסדירה.
קראלה בלאסטרס יצאה דווקא עם ידה על העליונה בשני משחקי הליגה הסדירה עם אתלטיקו, ניצחון 1:2 ביתי ותיקו 1:1 בחוץ. בחצי הגמר חיכתה להם צ'נאין, הקבוצה שסיימה ראשונה בליגה הסדירה, ודרמה אמיתית התחוללה במפגש הכפול - הבלאסטרס ניצחו 0:3 במשחק הראשון בבית, ואת 90 הדקות הראשונות בגומלין הם סיימו בהפסד 3:0. רק שער מצמק בדקה ה-117 של סטיבן פירסון שלח את הבלאסטרס לחגוג עלייה. כשאתה רואה מי עומד מאחורי הקבוצה, אתה מבין שיש פה פוטנציאל עסקי ענק - פרסאד פוטלורי, איש עסקים שעשה את הונו מאקזיטים בארה"ב, וסאצ'ין טנדולקאר, אחד מגדולי שחקני הקריקט אי פעם (רק כדי להבין כמה הוא ענק, הוא השחקן היחיד שהגיע אי פעם ל-30 אלף ריצות במשחקים בינלאומיים). בתור כוכב על השניים הביאו את דייויד ג'יימס קשישא בן ה-44, שאחרי קריירה מוצלחת באנגליה ועונה של חופשה באיסלנד, הגיע להודו בכדי להיות מאמן-שחקן, ולצידו הביאו את מייקל צ'ופרה, שנדד בין קבוצות תחתית בפרמייר ליג, כדי לתת טעם אנגלי מוצלח לקבוצה (עד כמה שאנגלים יכולים להיות מוצלחים).
אתלטיקו דה קולקטה דווקא חוותה שעמומון מתמשך עד לעלייה הנכספת אל הגמר. 0 שערים היו ב-210 דקות של כדורגל סדיר בשני המשחקים שלהם מול גואה, ורק ניצחון בדו-קרב פנדלים (2:4) זיכה אותם בכרטיס היוקרתי לגמר. אתלטיקו היא הקבוצה הראשונה שהוקמה בליגה החדשה והיא הייתה הראשונה שקבוצה אירופאית פרשה עליה את חסותה, ולא קשה לדעת מי זאת - אתלטיקו מדריד הספרדית. לצד אתלטיקו מדריד מחזיקים בקבוצה, כמו בבלאסטרס, אנשי עסקים מקומיים, כמו הרשווארדן נאוטיה וסאנג'יב גונקה, וכוכב קריקט, סוראב גאנגולי. המאמן הספרדי, אנטוניו לופז האבס, לא מגדולי המאמנים שקמו בספרדים, הקים מושבה ספרדית ענפה של שישה שחקנים, כשהבולטים שבהם: לואיס גרסיה, אחד מהשחקנים הבולטים של ליברפול בעשור הקודם, חוסמי, שגם הוא שיחק בליברפול, אבל זכור יותר מוויאריאל ומלאגה, ובורחה פרננדז, ששיחק לא מעט שנים בוויאדוליד. לצידם הוא הביא כמה שחקנים שהוא הכיר מימיו כמאמן בליגה בדרום אפריקה, הבולט הוא פיקרו טפרה, אחד השחקנים הבכירים בנבחרת אתיופיה כיום, ושחקנים בעלי ניסיון אירופי שנשארו בלי הקבוצה, כמו השוער אפולה אדל, שזכור לנו מימיו בהפועל תל אביב.



יום שבת, 17:00, לינפילד - פורטדאון (הליגה הצפון אירית)
כשזה מגיע לכדורגל בריטי הכל נראה אחרת. הבעיה היא שהליגה הצפון אירית יותר קרובה למשחקים של ליגות חובבים אנגליות מאשר לליגות מעניינות באנגליה ובסקוטלנד. עם זאת, העונה מתפתחת ליגה חמה בצפון אירלנד כשבצמרת נוצר ראש חץ - לינפילד עם 43 נקודות, כשאחריה קליפטונוויל ופורטדאון עם 42 נקודות, ואפילו קרוסיידרס עם 39 נקודות מביטה לעבר האליפות. השבוע יתקיים המחזור ה-22 בליגה, שסוגר את הסיבוב השני, ובתום הסיבוב הבא הליגה תחולק לפלייאוף עליון ותחתון כמו שאנחנו אוהבים, מה שהולך להעצים את הקרב על התואר.
לינפילד היא אחת הקבוצות הוותיקות והמפוארות ביותר בליגה המקומית. 51 האליפויות שלה ממקמות אותה במקום השני בעולם מבחינת כמות אליפויות (ריינג'רס עם 54 מקדימה אותה), תוסיפו לזה 42 גביעים ו-9 גביעי ליגה (מפעל שהוא יחסית חדש במדינה), ותקבלו את אחת הקבוצות המעוטרות ביותר בעולם). עם זאת, על לינפילד עובר משהו רע בשנתיים האחרונות, כשהיא רואה את היריבה קליפטונוויל מצליחה לשבור בצורת של 15 שנים בלי אליפות, ועוד לעשות את זה פעמיים. השנה החליטו בלינפילד שהם לא מוותרים כל כך בקלות על התואר, והביאו את וורן פיני, שרשם 46 הופעות בנבחרת המקומית, ואחרי עונה כעוזר מאמן-שחקן בסאליסברי מהקונפרנס באנגליה (ליגה חמישית), הוא שודרג למעמד מאמן-שחקן. רוב השחקנים בקבוצה הם צעירים ומקומיים (בסגל יש 17 שחקנים בגיל 23 ומטה), כשמי שמככב במיוחד הוא אנדרו ווטרוורת', שכובש בצרורות מאז שחצה את הכביש בעונה שעברה מגלנטורן, והעונה הוא הכובש המצטיין עם 10 שערים.
בעוד שבלינפילד כבר אין מקום לצלחות אליפות, פורטדאון חולמת על תואר חמישי וראשון מאז 2002. במשחק הראשון ביניהן העונה פורטדאון פירקה את לינפילד 0:3 ושברה רצף של עשרה משחקי ליגה ביניהן בלי ניצחון. גם העיר פורטדאון היא קצת יותר רחוקה בהשוואה לבלפסט, ביתה של לינפילד, והיא הייתה ידועה יותר כזירת פיגועים בתקופת העימות האלים באירלנד מאשר כעיר של כדורגל. מאמן הקבוצה הוא רוני מק'פול, המאמן הוותיק ביותר בכדורגל האירופי היום. הוא משמש כמאמן הקבוצה מאז שנת 1986, והוא רשום כמאמן בכל תואר שהקבוצה הזו זכתה אי פעם. התרומה שלו לכדורגל היא כל כך גדולה, שבשנת 2007 הוא אפילו זכתה לתואר אבירות. לצורך המשימה מובילים את הקבוצה מספר שחקנים מובילים בכדורגל האירי (גם בצפון אירלנד וגם ברפובליקה של אירלנד) - מארק מק'אליסטר, בחור בן 26 עם 155 הופעות ליגה במדי לינפילד, פיטר מק'מהון, שנדד בין מספר קבוצות בליגה האירית לפני שחצה את הגבול צפונה, וגארי טוויג הסקוטי, שהתייבש לא מעט שנים על הספסל במדינתו לפני שעבר לככב בשמרוק רוברס האירית.



יום שישי, 19:00, מונטנגרו - ספרד / 21:30, נורבגיה - שבדיה / יום ראשון, 19:00, הגמר (אליפות אירופה בכדוריד לנשים)
לרוב אני מתעלם ממשחקים שמשודרים בטלוויזיה, אבל הפעם אני יודע שאם זה לא יצויין כאן, כנראה שאף אחד לא ישים לב לזה (וזה משודר בערוצי הספורט של צ'רלטון).
לפני שאתם תוקפים ואומרים למה אנחנו צריכים לראות כדוריד נשים, אני מזמין אתכם לצפות בתקציר של משחק הגמר מלפני שנתיים בין נורבגיה למונטנגרו בשביל להבין על מה מדובר. במשך דקות ארוכות במשחק ההפרש בין הנבחרות לא עלה על שער אחד, ורק אחרי דרמה של שתי הארכות מונטנגרו זכתה בתואר. מה גם ששחזור הגמר יהיה כבר הפרק השלישי ביריבות הנרקמת בין הנבחרות - כשמונטנגרו הייתה זו שזכתה באליפות אירופה ב-2012, אבל מצד שני הנורבגיות זכו במדליית הזהב האולימפית באותה השנה. אבל לפני שמדברים על הגמר בבודפשט ביום ראשון, צריך לדבר על חצאי הגמר שיתקיימו באותו האולם ביום שישי.
חצי הגמר הראשון יפגיש בין אלופת אירופה המכהנת לנבחרת ספרד. המונטנגריות מגיעות כאובות אחרי אליפות עולם רעה ב-2013 אותה הן סיימו עם הדחה מול דנמרק בשמינית הגמר. את הסיבוב הראשון הן פתחו מצוין עם ניצחון בדרבי מול סרביה וניצחון נוסף מול סלובקיה, אבל הפסד מול צרפת השאיר טעם מר. בשלב השני, ניצחונות על גרמניה והולנד הובילו אותה למשחק מכריע מול שבדיה על המקום הראשון. בסיומה של דרמה ענקית, המונטנגריות הצליחו לסגור הפרש של חמישה שערים ולנצח 29:30. רוב הסגל המונטנגרי מבוסס על בודוצ'נוסט החזקה, כשהכוכבות הן מילנה קנז'ביץ' וראדמילה מיליאניץ'-פטרוביץ', ולצידן ניתן למצוא גם את יובאנקה ראדיצ'ביץ' מוורדאר המקדונית והשוערת סוניה בריאקטרוביץ' מרוסטוב הרוסית.
היריבה שלה, ספרד, עלתה בקלות מהבית המוקדם עם רוסיה, פולין והונגריה המארחת. בסיבוב השני, הפסדים מול נורבגיה ורומניה כמעט שלחו אותה הביתה. במשחק האחרון ספרד הצליחה לנצח את דנמרק 22:29 ועלתה לשלב הבא. הספרדיות אמנם זכו במדליית הארד באולימפיאדה האחרונה, אבל זו הפעם השנייה שלה בלבד במעמד חצי הגמר של אליפות אירופה. השחקניות הבולטות של ספרד הן מרתה מאנגה הוותיקה מקבוצת פורי לאורה הצרפתית, שחולמת להיות השחקנית הראשונה עם 1000 שערים בנבחרת ספרד, ואליזבת פינדו מברה ברה המקומית.
הדרבי הסקנדינבי בחצי הגמר השני מפגיש בין שתי נבחרות שונות מאוד מבחינת הישגים. ההפסד של הנורבגיות בגמר לפני שנתיים קטע להן רצף של 4 אליפויות. מלבד ההפסד שלה מול הונגריה במשחק לפרוטוקול היא הראתה את העליונות שלה לכל אורך הדרך כולל ניצחון ב-11 הפרש על אוקראינה ומשחק שבו רומניה נתקעת על 19 שערים. הסגל הנורבגי מבוסס על שחקניות מהליגה המקומית החזקה ומהליגה השכנה בדנמרק ובראשן קרולין דיהרה ברייבאנג ולין-כריסטין ריגלהוט קורן מלארביק הנורבגית והיידי לקה הפיבוטית הנהדרת של גיור ההונגרית.
השבדיות לעומתן הן נבחרת יחסית חלשה ונטולת הישגים. מלבד מדליית כסף באליפות אירופה ב-2010 הנבחרת לא הצליחה לעלות לחצי גמר של באף טורניר לפני כן (7 אליפויות אירופה, 7 אליפויות עולם ו-2 אולימפיאדות). השבדיות החביבות מתכוננת לקראת אליפות אירופה הבאה שתערך בבית שלהן, ובינתיים הן עושות את זה לא רע - תיקו מול הולנד וניצחון מרשים על גרמניה בסיבוב הראשון, יחד עם ניצחון גדול על צרפת בסיבוב השני, מה שהכריע את גורל העלייה לחצי הגמר. גם הסגל השבדי מבוסס על שחקניות מקומיות ושחקניות מהליגה בדנמרק, כשהבולטות הן איזבל גולדן מוויבורג, יוהאנה אהלם מאסביירג ולינאה טורסטנסון הוותיקה, שמשחקת דווקא בק.ס.מ בוקרשט הרומנית.
הגמר יתקיים ביום ראשון בערב ובסיומו, מלבד תואר אלופת אירופה, יהיה פרס שווה במיוחד - המנצחת תזכה בכרטיס לאליפות העולם בשנה הבאה ולטורניר האולימפי בריו ב-2016. למיקום הסופי יש חשיבות מכרעת, שכן 2 הנבחרות הטובות ביותר שלא יעפילו לטורניר הקדם-אולימפי מאליפות העולם יזכו גם הן לכרטיס.

הילד ענק

בימים אחרונים התקשורת מדברת הרבה על מרטין אודגארד, ילד נורבגי, כוכבה של סטרומגודסט המקומית. יום לפני יום הולדתו ה-16, אוגארד מחזיק כבר ברזומה מרשים של שלוש הופעות בנבחרת הבוגרת ואין קבוצה גדולה שלא חולמת להביא אותו אליה.
רגע לפני שאודגארד (כנראה) עוזב את החממה של סטרומגודסט, אולי שווה לו להביט סביב ולראות מה זה אומר להיות כישרון כל כך גדול בגיל כל כך צריך.



אם להיות פרובינציאליים לרגע, כולם זוכרים את הסיפור של יוסי בניון. כשהילד מדימונה היה בערך בגיל של אודגארד הוא נחטף על ידי האקדמיה של אייאקס. הילד אולי היה מוכשר, אבל הניתוק המוחלט מהבית ושינוי האווירה הובילו אותו לעזוב אחרי שמונה חודשים בלבד בהם לא הצליח להתאקלם. בניון חזר לארץ ובנה את עצמו לאט ובאופן הדרגתי, כשמירידת הליגה ההיא ב-1997 עם הפועל באר שבע הוא מגיע לרמות הגבוהות ביותר של הכדורגל העולמי, כשהוא משחק בשלוש מארבע הקבוצות הגדולות של אנגליה.
אבל אחד הסיפורים הגדולים בהקשר הזה, ואולי גם כזה שמתאר נפילה חופשית כלפי מטה, הוא הסיפור של פרדי אדו. בגיל 14, פרדי אדו חתם לראשונה על חוזה מקצועני, במדי קבוצת די.סי. יונייטד מה-MLS, ובמשך שלוש עונות הפך לכוכב על - 87 הופעות ליגה ו-24 שערים. במסגרת טרייד פנימי בתוך הליגה, הוא עבר לריאל סולט לייק, כיכב גם שם, ובסיום שנת 2007, כשהוא בן 18 וקצת, הוא עבר לבנפיקה תמורת סכום מדהים של 2 מיליון אירו.
אדו לא הצליח להשתלב בבנפיקה. פעם אחר פעם הוא הושאל וכל השאלה רק הפכה את קבוצת היעד לרחוקה יותר מהשאיפות המקוריות - בהתחלה זו הייתה מונאקו, הבאה בתור הייתה בלננשש הפורטוגלית, ושתי הקבוצות האחרונות בהן שיחק היו אריס סלוניקי מיוון וריזספור מהליגה השנייה בטורקיה. אדו חזר אחרי 4 שנים לארה"ב, ושיחק בפילדלפיה יוניון במשך שנתיים. אחרי שהוא שוחרר גם מפילדלפיה וזכה לשחק (או ליתר דיוק, לשבת על הספסל) כמה חודשים בבאהיה הברזילאית, אדו התחיל סדרה של מבחנים כושלים ברחבי אירופה, מאלקמאר ועד סטאבק הנורבגית, ובכולן הוא נדחה בגלל כושר גופני ירוד.
בספטמבר, כשהוא שחקן חופשי, פרדי אדו מצא קבוצה - יאגודינה מהליגה הסרבית. בארבעת החודשים האחרונה הוא שותף במשך 13 דקות בלבד במשחק גביע וזהו, אין לו שום דבר מעבר לזה. הסיפור הארוך של פרדי אדו נראה מזעזע ומראה איך שחקן שהיה הבטחה גדולה התרסק. הסיפור היותר מזעזע הוא שפרדי אדו הוא רק בן 25.



רשימת השחקנים שהיו הבטחות גדולות ונעלמו עם השנים היא ארוכה. כשרואים מי הכוכבים לדוגמה של גביעי העולם עד גיל 17, לפעמים אתה תוהה לאן נעלמו אותם שחקנים.
קחו לדוגמה את גביע העולם עד גיל 17 שהתקיים לפני עשור. נבחרת מכסיקו זכתה בתואר עם ניצחון 0:3 מול ברזיל. לצד שמות כמו קרלוס ולה וג'ובאני דוס סאנטוס נמצאים גם שמות כמו אבר גוסמן ועומאר אספרסה  (כולם כמעט ולא עזבו את אמריקה הלטינית), בנבחרת ברזיל כיכבו מרסלו ודנילסון, אבל לידם היו איגור (ששיחק במילואי סביליה), רמון (ששיחק בצסק"א) וסמואל (שמעולם לא עזב את ברזיל), ואחד ממצטייני הטורניר היה טוופיק קסה הטורקי, שפסגת הקריירה שלו הייתה קבוצת הנוער של לברקוזן.
אבל זה טבעי, מי שהיה טוב בגיל 15 לא בהכרח יהיה טוב בגיל 17, ואם כבר שרדת את גיל 17 לא בטוח שתהיה טוב בגיל 25. למרטין אודגארד צריכה להיות רק משאלה אחת בראש לקראת יום הולדתו מחר - שבעוד כמה שנים הוא עדיין יהיה חלק מהרמות הגבוהות ביותר של הכדורגל העולמי.

ועוד משהו, בקטנה
בשנת 2009, גביע העולם עד גיל 17, נבחרת ניגריה מגיעה עד לגמר ומפסידה 1:0 לשוויץ החזקה של ספרוביץ' ושאקירי. אחרי שנתיים, על בסיס אותה נבחרת, ניגריה מגיעה לרבע גמר גביע העולם עד גיל 20 ומפסידה לצרפת של לקאזט וגריזמן. בין הכוכבים הבולטים של נבחרת ניגריה - לארי קאיודה (שמשחק במכבי נתניה) וסאני עמנואל (שהספיק להיחתך כבר מבית"ר ירושלים).
אפשר להריץ הימורים איזו קבוצה ישראלית תביא את אודגארד במידה והקריירה שלו תכשל.

קצת אחרת - מדריך לצופה האלטרנטיבי (6)

מדי שבוע, המדור מציג פה כמה מהמשחקים הטובים ביותר שיתקיימו בסוף השבוע ולא תוכלו לראות אותם בסוף השבוע הקרוב. הפעם, המדור מארגן מחאה, מחאה אמיתית.

יום שבת, 18:00, בני סכנין - הפועל באר שבע (ליגת העל)
יום שבת, 18:00, עירוני קריית שמונה - הפועל עכו (ליגת העל)
ברוכים הבאים לליגה שבה הכל יכול לקרות. אחרי פלייאוף האמצע, הקיזוז ומשחקי הירידה, ליגת העל תסגור את הסיבוב הראשון בסוף השבוע הקרוב. וכרגיל, בתוך מכלול שיקולים די ביזיוני, נגיע למחזור הזה כששתי הקבוצות המדורגות במקומות 1 ו-2 לא משודרות.
מאור בוזגלו כבר צייץ על זה אתמול בטוויטר, אבל אף אחד לא חושב שההחלטה הזו מוזרה.

https://twitter.com/MaorBuzaglo11/status/543076607133372417

זה כבר נהיה הזוי, שלא לומר מאוס. לפני כמעט שלוש שנים קיבלו בערוץ הראשון החלטה אמיצה - לא לשדר אף אחת מהקבוצות הגדולות, אלא לשדר את המשחק בין מ.ס. אשדוד לעירוני קריית שמונה כמשחק מרכזי. הסיבה הייתה פשוטה: קריית שמונה ראשונה בטבלה, אשדוד שנייה. תקשורת הספורט בישראל רושמת עוד ניצחון בהרג השיטתי של תרבות הספורט הלא-קיימת בישראל.
אבל ככה זה, ערוץ הספורט יעדיף לשדר את ריאל מדריד וברצלונה בלופים, לא משנה מי היריבה ואם יש משחק יותר משמעותי, ובכל מקום תראו איך יעדיפו לשדר את הקבוצה הגדולה ולא את מי שיש לה עניין ספורטיבי.



מישהו צריך לשים מראה בפניה של תקשורת הספורט - הגיע הזמן שיתחילו לספור את הפועל באר שבע ועירוני קריית שמונה, ואם אפשר שזה יהיה עוד במהלך העונה הקרובה.
עם כל הכבוד למונח "קבוצות גדולות", מלבד מכבי תל אביב, אף אחת מהקבוצות האחרות לא מצדיקה את התואר הזה. מכבי חיפה הולכת ומדרדרת ממשחק למשחק, כשהיא לא מצליחה לנצח באף משחק מול קבוצה שמדורגת גבוה, הפועל תל אביב מפורקת וביום בהיר גם מריחים את הפלייאוף התחתון.
ואז מגיעה בית"ר ירושלים. הקבוצה הזו היא לא פקטור באף מאבק על תואר כבר כמה שנים טובות. לא משנה כמה יאכילו אותנו שבית"ר ירושלים היא קבוצה גדולה, מלבד קהל אוהדים גדולים, היא לא שווה ולא מצדיקה את התואר הזה. אבל בתקשורת ימשיכו לסקר אותה כאילו היא אחת הקבוצות הבכירות בכדורגל הישראלי, דבר שאולי נכון מבחינת קהל אוהדים (אבל אז עולה השאלה למה הפועל באר שבע לא מסוקרת באותה מידה), אבל מבחינה היסטורית, בית"ר היא כלום (לפני גיידאמק היו לה פחות אליפויות מלמכבי נתניה והפועל פתח תקווה).



אז מצטער מאוד, אבל אחרי המחזור ה-13 של ליגת העל אפשר ללכת הביתה. אם קרית שמונה או הפועל באר שבע יסיימו את העונה כאלופות, מישהו יצטרך לתת את הדעת על השאלה למה המשחקים שלהן לא משודרים. כנראה שבתקשורת, זו שמרוכזת בתל אביב, קצת קשה לנסוע לקריית שמונה או לסכנין כדי לסקר את הקבוצות שרצות לאליפות, הרי הרבה יותר נוח לתת גיחה למושבה כדי לראות את קרב התחתית בין בית"ר ירושלים להפועל רעננה.
תרבות הספורט הישראלית מתגלה במערומיה. אנחנו לא מחפשים את המשחק המעניין, אלא את האנשים המעניינים. הכותרת של "משחק של מוליכת הטבלה" פחות מעניינת מאשר "משחק של בית"ר ירושלים/הפועל תל אביב", גם אם הן קבוצות תחתית והמשחקים שלהם לא מעניינים. ואלו שינסו להצדיק את השידורים של המשחקים האלה כ"משחקי תחתית חשובים" - האם הייתם צופים במשחק של הפועל חיפה מול הפועל עכו כי הוא משחק תחתית חשוב?

איפון לפוליטיקה

ברמודה חברה בוועד האולימפי מאז שנת 1936, הונג קונג מאז 1951, גואם ואיי קוק מאז 1986 ואפילו הפלסטינאים הם חלק מהוועד האולימפי מאז שנת 1995. אז מה גורם לוועד האולימפי, אחרי כמעט 7 שנים, 2 אולימפיאדות קיץ ו-2 אולימפיאדות חורף, להכיר סוף כל סוף בוועד האולימפי של קוסובו?
אין ספק, מדובר במאבק פוליטי מהסוג המגעיל ביותר שקיים. לאף אחת מהמדינות שהזכרתי (ויש עוד כמה כאלו) אין עצמאות, ובכל זאת הוועד האולימפי קיבל אותן כחברות מלאות.
הסיפור של קוסובו הוא קצת יותר מורכב. נכון, הדרך שבה המדינה "זכתה" לעצמאות די מפוקפקת - ביום בהיר אחד בפברואר 2008 החליטו בקוסובו להתנתק באופן חד צדדי מסרביה אחרי כמעט שני עשורים של סבל. ההכרה בעצמאות הקוסוברית חילקה את העולם באופן ברור לשני חלקים - אלו שמכירות בה, ובראשן ארה"ב והמדינות הגדולות של האיחוד האירופי, ומולן אלו שלא מכירות בה, בדרך כלל מדינות שיש בהן אזורים "בעייתיים" פוליטית, כמו רוסיה וספרד, או כאלו שמעורבות במקרה כזה, כמו יוון. אגב, ישראל הרשמית לא מכירה בעצמאות קוסובו (מחשש שזה לא יוביל לצעד דומה מהכיוון הפלסטיני), אבל דרכון קוסוברי מוכר במדינת ישראל כדרכון רשמי, ואפשר להיכנס איתו לארץ.



מיילינדה קלמנדי היא סיפור שונה בהשוואה לרוב הספורטאים הקוסוברים שאנחנו מכירים. אלו שאנחנו כן מכירים לרוב הם כאלו שמשפחותיהם ברחו מהאזור שסוע הקרבות, וגדלו בחיי נוחות במערב אירופה. קלמנדי נולדה בעיר פייה בקוסובו, למרות שיש כאלו שיתעקשו לקרוא לה פץ', השם שלה בסרבית. כשהיא הייתה בת 8, רגע אחרי שאש הקרבות בקוסובו נרגעה, היא התחילה להתאמן בג'ודו בעיר הולדתה.
במשך שנים קלמנדי הלכה והתפתחה, ולא עברה אפילו לרגע להתאמן במקום שקט ורגוע יותר. קלמנדי הפכה לאחת המזוהות עם המאבק הספורטיבי של קוסובו. ב-2009 היא הפכה לאלופת העולם לנוער, שנה לאחר מכן היא סיימה חמישית באליפות העולם לנוער, ובאליפות העולם הראשונה שלה לבוגרות, בגיל 8 בלבד, היא כבר סיימה במקום התשיעי.
הבעיה הייתה אחת - איגוד הג'ודו העולמי הכיר בקוסובו כחברה זמנית, מה שמנע ממנה להתמודד תחת דגל המדינה. בכל פעם שהיא עלתה להתמודד, על החליפה שלה לא הופיע דגל המדינה ועל הגב התנוססו האותיות IJF, ראשי התיבות של איגוד הג'ודו העולמי, ולא KOS, הקיצור המקובל לקוסובו. את הדבר הכי מעניין בקשר לזה היה אפשר לראות בשתי אליפויות העולם האחרונות. קלמנדי, כנגד כל הסיכויים זכתה בשתי האליפויות, אבל התוצאה הייתה שונה כשהיא עלתה על הפודיום - באליפות העולם ב-2013, שהתקיימה בברזיל, מדינה שמכירה בקוסובו, ניגנו בפעם הראשונה בהיסטוריה את Europa, ההמנון הלאומי של קוסובו. שנה לאחר מכן, כשהיא זכתה בתואר ברוסיה, מדינה שלא מכירה בקוסובו, השמיעו את ההמנון האולימפי הנייטרלי.



קלמנדי היא אחת התקוות הגדולות להראות את דגל קוסובו בפסגת הפודיום בריו. לפני שנתיים, באולימפיאדה בלונדון, היא הצליחה להשיג את הכרטיס, אבל העובדה שקוסובו לא הייתה מוכרת הובילה אותה לייצג את אלבניה.
והיא לא היחידה, ישנם ספורטאים רבים שמייצגים כיום את אלבניה או המדינות שבהן הם גדלו, מאחר וקוסובו לא הייתה חלק מ"המשפחה האולימפית". ההכרה החלקית של פיפ"א בקוסובו מובילה את רוב השחקנים הקוסוברים להמשיך ולשחק בנבחרת אלבניה, כמו שחקני לאציו, אטריט ברישה ולוריק צאנה.
נשאר לנו רק לחלום ולחשוב מה יקרה בכל רגע שבו ספורטאי מקוסובו יעלה להתמודד, כשרוחות הקרב מהמשחק בבלגרד בין סרביה לאלבניה עדיין מנשבות. מצד שני, שווה לדמיין את קלמנדי זוכה בזהב האולימפי בריו ושומעת איך ההמנון הלאומי של קוסובו מתנגן, או את נבחרת קוסובו מתמודדת על עלייה למונדיאל עם שחקנים כמו שאקירי, בהראמי, מהמדי (שחקני נבחרת שוויץ), ינוזאי (בלגיה) והטמאי (פינלנד).
בשורה התחתונה, הפוליטיקה ספגה איפון מוחץ. הוועד האולימפי הוא אמנם לא ערובה לכך שמדינה היא עצמאית או לא, אבל ההחלטה שלו בהחלט מראה שקוסובו היא חלק ממשפחת העמים.

גדול שחקני הסוקר

בתוכנית של ג'ימי קימל יש פינה מעניינת שבה שולחים כתב למשאל רחוב, ובכל פעם הפינה הזו מראה עד כמה האמריקאים מנותקים ממה שקורה סביבם. במונדיאל האחרון, הכתב שאל את העוברים והשבים על דעתם לגבי ההופעה ההירואית של לנדון דונובן במונדיאל. אלו שענו שיבחו אותו בצורה בלתי רגילה, אבל התעלמו מדבר אחד - לנדון דונובן לא היה בסגל.
(והנה הקטע המלא, כולל פתרון לשאלה מי נשך את קייליני:)

http://www.youtube.com/watch?v=y9xc4jOHca0

לנדון דונובן הוא אחד השחקנים הגדולים שקמו בכדורגל האמריקאי, ואם להיות כנים הוא מספר את סיפורו של הכדורגל האמריקאי.
לנדון היה ילד בן 12 כשהאומה האמריקאית גילתה את הסוקר (או לחילופין: פוטבול שבו באמת משתמשים ברגל). מונדיאל 1994 חיבר את הכדורגל לאמריקאים, שהתחילו לנסות ולפתח אותו, אחרי הכל האמריקאים יודעים למנף הצלחה, וזה היה מתבקש אחרי העלייה ההיסטורית לשמינית הגמר. לצורך כך האמריקאים הקימו אקדמיות שנועדו לפתח שחקנים, ובשנת 1997 מגיע דונובן לאקדמיית IMG, שהכשירה את נבחרת הנוער של ארה"ב. אחרי שנתיים, אותה נבחרת, שלצד לנדון דונובן כוללת גם שמות כמו ד'מרקוס ביזלי ואוגוצ'י אונייוו, מצליחה לדהור לעבור המקום הרביעי באותו הטורניר. דונובן כבש שלושה שערים באותו טורניר, והצליח להיכנס לפנקסי הסקאוטים.
באייר לברקוזן אמנם רכשה אותו, אבל אחרי עונה אחת מוצלחת במילואים, הוא לא הצליח להשתלב בקבוצה הבוגרת. במשך 4 עונות הוא היה מושאל לסן חוזה ארת'קווייקס, איתה זכה בשני תארי האליפות הראשונים שלו. כשהוא סיים את החוזה שלו בלברקוזן, דונובן קיפל את עצמו חזרה לארה"ב, והפך לאחד הסמלים הגדולים של הלוס אנג'לס גלקסי בכל הזמנים - 247 הופעות, 112 שערים, 107 בישולים, 4 תארי אליפות - מלבד שיא ההופעות (ששייך לקובי ג'ונס, אגדה בפני עצמו), דונובן ניפץ כל שיא מועדון, כששיא הכיבושים שלו (יחד עם עוד 32 שערים במדי סן חוזה), מעמידים אותו כמלך השערים של הליגה בכל הזמנים. הדומיננטיות שלו בגלקסי כמעט ומשכיחה את העובדה שבפגרות הוא היה מושאל מדי פעם, וזכה לשחק באברטון ובאיירן מינכן.

אבל את הסיפור האמיתי צריך לספר מהכיוון של הנבחרת.
מונדיאל 1998 ריסק את הנבחרת האמריקאית חזרה אל הקרשים. אמנם נבחרות גרמניה ויוגוסלביה היו חזקות ממנה בהרבה, אבל הפסד מביך מול נבחרת אירן (2:1) שלח את האמריקאים הביתה מובכים למדי. עד מונדיאל 2002, האמריקאים כבר התחילו לבסס את הנבחרת שלהם על אותה נבחרת שזכתה במקום הרביעי במונדיאל הנוער ב-1999.
החימום למונדיאל 2002 היה מוצלח, דונובן זכה בפעם הראשונה בגביע הזהב, היה חלק מנבחרת הטורניר, ועד המונדיאל הוא כבר הספיק לכבוש כמה שערים במשחקי הכנה. אבל שום דבר לא הכין אותם באמת להופעה הגדולה במונדיאל - ניצחון מול פורטוגל ותיקו מול דרום קוריאה הכינו את הקרקע לחגיגות, וגם שער הבכורה של דונובן שהגיע דווקא בהפסד מול פולין היה חלק משלב בתים נהדר שהוביל את ארה"ב אל שמינית הגמר. דונובן כבש שוב ב-0:2 על מקסיקו בשמינית הגמר, ורק גרמניה אימתנית עצרה אותם ברבע הגמר. דונובן הספיק לשחק בעוד שני מונדיאלים - מונדיאל 2006 היה קטסטרופלי מבחינת כל נבחרת ארה"ב, אבל מונדיאל 2010 היה הרבה יותר מוצלח, עם שמינית גמר ושלושה שערים (מתוך חמישה שארה"ב הבקיעה).
כמובן שגם ההשתלטות האמריקאית על גביע הזהב באה לידי ביטוי, עם 4 תארים, כשלנדון דונובן כובש בצרורות - 3 פעמים הוא מסיים כמלך השערים של הטורניר, וברזומה שלו יש 18 שערים, יותר מכל שחקן אחר. אבל עם כל הכבוד לגביע הזהב, אחת ההופעות הגדולות שלו בנבחרת הבוגרת מגיעה במסגרת גביע הקונפדרציות ב-2009. למרות ההפסדים מול איטליה וברזיל, ניצחון 0:3 גדול של האמריקאים מול מצרים מעלה אותם לחצי הגמר, שם הם קוטעים לספרד רצף של 35 משחקים בלי הפסד. בגמר מול ברזיל, דמפסי ודונובן העלו את האמריקאים ליתרון מהיר של 0:2 בדקה ה-27, אבל הברזילאים המנוסים הצליחו להפוך את התוצאה ולהשאיר את האמריקאים מאוכזבים.

בדרך כלל כששחקן פורש, במיוחד אם הוא מגיע ממדינה שבה הכדורגל הוא יחסית ברמה בינונית, נהוג לדבר על החלל הגדול שהוא משאיר. המונדיאל האחרון מראה באיזשהו מקום שהמורשת של דונובן נשמרת גם בלעדיו. קלינסמן ניפה אותו מהסגל למונדיאל האחרון רגע לפני היציאה לברזיל, מה שהוביל את קלינט דמפסי, אותו אחד שכבש יחד עם דונובן בגמר גביע הקונפדרציות, לעמדת הקפטן ולהוביל את ארה"ב למונדיאל ענק שלה עם ניצחון על גאנה, תיקו מול פורטוגל והפסד מינימלי לגרמניה בבתים, ולאחר מכן הופעה יפה בשמינית הגמר מול בלגיה, למרות ההפסד.
זה נראה מצוין, הכדורגל האמריקאי ממשיך לצבור תאוצה לאט. יותר ילדים משחקים כדורגל (יש כאלו שאומרים שהוא הולך לעבור את ההוקי קרח), הנבחרת האמריקאית הולכת ומתפתחת גם בזירה הבינלאומית ולא רק בקרבות הראש בראש מול מקסיקו
אז אפשר לוותר על הדיבורים על "חלל שנוצר". אותם מילים נאמרו אחרי הפרישה של קובי ג'ונס, שהיה אחד השחקנים הבולטים של נבחרת ארה"ב בשנות ה-90. דונובן הוביל דור צעיר שהצליח לעלות על קודמיו. הנבחרת האמריקאית הנוכחית, שכוללת כמה ילדים כמו ג'וליאון גרין (19), ד'אנדרה ידלין (20) וארון יוהאנסון (23), עוד תעלה על זו של דונובן.
אבל בינתיים, מה שנשאר לנו, אוהדי הכדורגל בכל העולם, זה לעמוד, להריע ולהגיד תודה ללנדון דונובן, האיש ששם את ארה"ב על המפה.

קצת אחרת - מדריך לצופה האלטרנטיבי (5)

ימי בחירות בפתח, ועל המדור נפל עצב רב עם הידיעה כי זוהר בהלול הולך לרוץ לכנסת. עוד לא ידוע באיזו מפלגה זה יהיה, אבל הרוב מקווים שזה יהיה סנסציוני והוא לא יכנס, רק בשביל להמשיך לשמוע אותו בשירים ושערים (לפרטים נוספים: כל פרשן כדורסל בישראל מאז שעופר שלח הפך לחבר כנסת).
יא אולוהים, איזה משחקים מחכים לנו השבוע:



יום שבת וראשון, כל מיני שעות, סיבוב 7 של הגביע הצרפתי
הגביע הצרפתי הוא מפעל נפלא למי שחובב סינדרלות. קחו לדוגמה את גמר הגביע של שנת 2000, אז הגיע קאלה האלמונית מהליגה הרביעית לגמר, ומתחה את נאנט שניצחה בקושי 1:2 מפנדל בדקה ה-90. הסיבוב השביעי של הגביע הצרפתי מגיע אחרי 5 סיבובי מוקדמות ברמה האזורית ועוד סיבוב מעורבב אחד שאליו נכנסו גם קבוצות מהליגות המקצועניות של צרפת חוץ מקבוצות הליגה הראשונות. 44 המנצחות בסיבוב הזה ינסו לזכות בפרס היוקרתי - משחק ביתי מול קבוצה בכירה, רגע לפני שאתה הולך הביתה.
מי שמחפש משהו מעניין, יכול למצוא אותו מעבר לים. הצרפתים מקפידים לטפח את קשריהם עם הטריטוריות הצרפתיות מעבר לים, ונותנים לכל אחד משטחי החסות שלהם לשלוח קבוצה לטורניר. מה שקורה בעקבות הדבר הזה הוא שלפעמים קבוצות צרפתיות טסות למקומות רחוקים מיוחד. כך קרה לטרליסאק, קבוצה חביבה מהליגה הרביעית, שטסה רק 17,140 ק"מ עד למשחק החוץ שלה מול נציגת ניו קלדוניה, מאז'נטה, בנומאה. הדבר הזה אפילו נראה הזוי יותר כשמבינים שחלק ממי שמקבל כרטיסים אלו ניו קלדוניה, שצוינה כבר, וטהיטי - שתי חברות בפיפ"א בפני עצמן, שהאלופות שלהן גם משחקות בגביע האלופות של אוקיאניה.
אל הסיבוב הזה מגיעות שלוש קבוצות. קלוב פרנסיסקן היא זו שזוכה למזל הרע מכולן, ותטוס כל הדרך ממרטיניק שבקאריביים עד ללורמונט (שבת, 16:00), כדי לשחק מול עורכי הדין והמורים המקומיים, שמשחקים ביום יום בליגה החמישית בצרפת. שתי הקבוצות האחרות הולכות לשחק בבית - מאטורי, אלופת גיאנה הצרפתית, תארח את אבראנשה מהליגה השלישית (שבת, 18:00), וסנט לואיזיאן, קבוצה שמגיעה מהאי ראוניון, אי שם מזרחית למדגסקר, תארח את קוובילי מהליגה הרביעית (ראשון, 18:30).
אם מישהו רוצה לשאוב עידוד, אז סנט לואיזיאן צריכה רק להעיף מבט על היריבה שלהם. בשנת 2012 קוובילי התחילה את כל הדרך מהשלבים המוקדמים, הדיחה ברבע הגמר את מארסיי ובחצי הגמר את רן, והעפילה לגמר הגביע הצרפתי. אז, זה נגמר בהפסד קטן, 1:0 מול ליון.



יום ראשון, 19:00, בשיקטאש - טרבזונספור (הליגה הטורקית)
בשיקטאש וטרבזונספור, שתיים מהקבוצות הגדולות בליגה הטורקית בכל הזמנים, יגיעו למשחק הזה אחרי פתיחת עונה לא רעה. בשיקטאש, חולמת בסתר על תואר אליפות ראשון מאז שנת 2009 והיא מגיעה אחרי שלושה ניצחונות רצופים שמציבים אותה במקום הראשון. טרבזונספור לעומת זאת נמצאת במקום החמישי, אחרי שלוש הקבוצות הגדולות של איסטנבול והמפתיעה הגדולה של העונה, מרסין אידמן יורדו, אך צריך לזכור שב-11 המשחקים הראשונים שלה היא הפסידה פעם אחת בלבד והמרחק של מבשיקטאש הוא רק 5 נקודות.
בשיקטאש עוברת עד עכשיו עונה נהדרת. מלבד ההצלחה בזירה המקומית, היא מצליחה לעבור בקלות את שלב הבתים בליגה האירופית, כשניצחון שלה ביום חמישי על טוטנהאם גם יעלה אותה מהמקום הראשון. אבל לא הכל מושלם, כי שני ההפסדים שלה העונה בליגה היו מרגיזים - הפסד 2:0 לפנרבחצ'ה, והוא הגיע שבוע אחרי הפסד 3:2 מול קייסרי ארג'יאספור, משחק שבו בשיקטאש הובילה 1:2 עד הדקה ה-89 וקייסרי השלימו מהפך בתוך 2 דקות. כמו כל הקבוצות הגדולות של איסטנבול גם בשיקטאש מורכבת משחקנים טורקיים נהדרים כמו גוקהן טורה, סזר אוזטורק ומוסטפה פטקמק, אך לצידם עומדת סוללה של כוכבים זרים כמו תומאש סיבוק, חוזה סוסה ופיליפ הולושקו, אך מעל כולם עומד דמבה בה, שהחליט לעזוב את הקריירה המוצלחת שלו באנגליה לטובת הכסף הגדול בטורקיה, ובינתיים כובש לא מעט (7 שערים ב-11 משחקים).
טרבזונספור גם כן פתחה עונה לא רע, כשמלבד משחק אחד גרוע לחלוטין מול קראבוקספור (3:0), היא לא מפסידה, או ליתר דיוק בעיקר עושה תוצאות תיקו. בניגוד לבשיקטאש, שלוח המשחקים שלה היה יחסית קל, טרבזונספור כבר חילצה תיקו 0:0 מול פנרבחצ'ה ולפני שבועיים הצליחה בהופעת ענק להביס בחוץ את גלאטסראיי 0:3. העניין הוא שטרבזונספור נכנסה לסחרור בכל מה שקשור לעמדת המאמן. ואחיד חאלילהודז'יץ', שעשה הופעה נהדרת עם נבחרת אלג'יריה במונדיאל האחרון, הגיע לאמן את הקבוצה ולפני מספר שבועות החליט לעזוב את הקבוצה, יש שאומרים לטובת משרת האימון הפנויה של נבחרתו הלאומית, בוסניה והרצגובינה. לטרבזונספור יש כמה שחקנים טורקיים לא רעים כמו אונור קיבראק, שוער הנבחרת, ומהמט אקיצ'י, אבל גם לה יש קבוצה של שחקנים זרים נהדרים כמו קרל מדז'אני ואסעיד בלקאלם, שבאו יחד עם חאלילהודז'יץ' מאלג'יריה, מוסטפה יטבארה ממאלי, מאג'יד וואריס הגנאי ואברם פאפדופולוס היווני, אך יש שני שחקנים ותיקים שהם מכתיבי הקצב - מלך השערים של הקבוצה העונה, אוסקר קרדוסו (8 שערים), והבלם הוותיק, ז'וזה בוסינגווה. את מקומו של חאליהודז'יץ' תפס ארסון ינאל הוותיק שזכה בעונה שעברה עם פנרבחצ'ה באליפות, והצליח לרשום שלושה ניצחונות רצופים מאז הגעתו.



יום ראשון, 22:00, לוס אנג'לס גלקסי - ניו אינגלנד רבולושן (הליגה האמריקאית)
בכדורסל הישראלי נהגו במשך תקופה לא מבוטלת להכריע את האליפות בשיטה של פיינל פור. היו כאלו שטענו שזה לא הוגן, ולא ככה אמורים להכריע ליגה. לכו תספרו את זה לאמריקאים, שלא יכולים להכריע ליגה בלי פלייאוף בשיטת נוקאאוט.
גמר ה-MLS, הליגה ההולכת ומתחזקת בארה"ב, מגיע אחרי נוקאאוט בשיטת בית-חוץ ודווקא הוא משוחק כמשחק בודד במגרשה הביתי של הקבוצה העדיפה. וכמו שקורה בשיטת נוקאאוט, הקבוצה הטובה ביותר לא תמיד מגיעה לגמר. שערי חוץ הדיחו את סיאטל סאונדרס, הקבוצה הטובה ביותר במערב ובליגה בכלל במהלך העונה הסדירה, והעלו את לוס אנג'לס גלקסי על חשבונה לגמר. המחוז המזרחי חלש יותר, וכך קורה שניו אינגלנד מדיחה את די סי יונייטד, אבל היא בכלל הקבוצה החמישית בטיבה בליגה.
לוס אנג'לס גלקסי תמיד ידעה להיות עם כוכבים גדולים. לנדון דונובן הוותיק ממשיך להוביל את הקבוצה, אבל לצידו יש רשימה של תותחי על בדמותם כמו רובי קין האירי המצוין (מלך השערים של הקבוצה עם 19 שערים) ועומאר גונזאלס המקומי. על הקווים יש לגלקסי את ברוס ארנה הוותיק, מי שהוביל את הנבחרת האמריקאית בשני מונדיאלים, כולל ההופעה המצויינת במונדיאל 2002. זכייה של הגלקסי באליפות תבסס את השושלת שלה, עם אליפות שלישית בארבע עונות ותקבע כמה הישגים יפים: הגלקסי יהפכו לקבוצה הראשונה עם 5 תארים ב-MLS, לנדון דונובן יהיה השחקן הראשון עם 5 תארים וגם ברוס ארנה יכול לרשום הישג דומה.
לעומת זאת, הכל הולך נגד ניו אינגלנד רבולושן. היא מגיעה ממקום נמוך יותר, העונה שלה הייתה קשה יותר, והיא כמובן תשחק בחוץ. אבל ניו אינגלנד רוצה לשבור את הנאחס שלה - היא הקבוצה היחידה שהגיעה יותר מפעם אחת לגמר ולא זכתה בו מעולם, העניין הוא שהיא עשתה את זה 4 פעמים, כולל שלושה הפסדים רצופים בשנים 2005-6-7. בניו אינגלנד יש מספר שחקנים לא רעים, בראשם ג'רמיין ג'ונס, האמריקאי שנולד בגרמניה וזכור מתקופתו בשאלקה, ג'פרי קסטיליון, שהיה בעברו הבטחה גדולה בכדורגל ההולנדי, ולי נגויין, אמריקאי ממוצא וייטנאמי שפשוט מחורר רשתות העונה. המאמן שיוביל אותם בגמר הוא ג'יי היפס, ששיחק 9 עונות במדי ניו אינגלנד, ויותר מזה - הוא גם שיחק בארבע הגמרים הקודמים.

קבוצות פיתוח

ביולי 2003 פורסמה כתבה שיכלה להרים לא מעט גבות. עירוני קריית שמונה סיימה עונה גדולה עם כרטיס לליגת הלאומית, וכבר אז סימן הבעלים איזי שרצקי מטרה שנראתה דמיונית: עד 2010 הקבוצה שלו תזכה באליפות ותתמודד על כרטיס לליגת האלופות, כשהוא יכול לחכות גם עד 2012 (ומי שלא מאמין, הנה הכתבה). את המטרה שלו הוא  השיג, ובגדול - קריית שמונה כנגד כל הסיכויים הצליחה לזכות באליפות ב-2012, והיא הגיעה למרחק של 180 דקות מהעלייה, עד שבאטה בוריסוב הדיחה אותה.
האמירה הזו, שנראתה מוזרה בזמנו, היום כבר מקובלת. קריית שמונה היא חברה כמעט קבועה בצמרת. חוץ מעונת הירידה שלה ב-2008/9, הקבוצה לא זזה מהחמישייה הראשונה. מתוך 5 העונות הראשונות שלה בליגת העל, 3 היא סיימה עם כרטיס לאירופה. הקבוצה שעד לפני כ-15 שנה זכתה להישג שיא בדמות אליפות ליגה א' צפון כבר הרחיבה את ארון התארים שלה לאליפות, גביע המדינה ושני גביעי טוטו.
תקציב צנוע יחסית של 25 מיליון שקלים, סגל צנוע שמבוסס על שחקנים ישראלים כשרוניים שהיו כמעט אלמונים (רועי קהת רשם עונות יפות בנוער של מכבי תל אביב, אבל הגיע ממכבי יבנה, שיר צדק ואדריאן רוצ'ט הם שחקני בית) ופגיעות מדוייקות בכל אחד מהזרים, יחד עם מאמן צעיר כמו ברק בכר, שבהתחלה גרם להרבה פקפוקים מצד סקפטים, אבל כיום נחשב לאחד המאמנים המבטיחים שיש בכדוגל הישראלי. כל אלו מובילים את קריית שמונה לעוד עונה גדולה.



מהצד השני של המפה עומדת הפועל באר שבע. בלי ששמנו לב, אלונה ברקת כבר 8 שנים איתנו. השנים הראשונות שלה היו קשות במיוחד - השתרכות ארוכה בליגה הלאומית שהסתיימה רק בעונת הרחבת הליגות הביזארית עם חמש העולות, ולאחריהן שתי עונות של דשדוש במרכז הטבלה ושתי עונות של הישרדות דרמטית. אבל כל אלו לא הכינו אותה באמת לקראת מה שעבר עליה בעונה שעברה.
אחרי כמעט עשור של גלות בבלגיה, אליניב ברדה חזר לארץ, ובמפתיע (או שלא) בחר לוותר על היוקרה הגדולה של ליגיונר שחוזר למכבי תל אביב או מכבי חיפה, וחזר דווקא לקבוצת נעוריו. ברדה היה ילד בן 20 כשזכה לעלות ליגה עם באר שבע, ובגיל 33 הוא החליט לעשות את הקאמבק המתבקש. החזרה של ברדה סללה את הגעתם של שורת שחקנים בכירים שלא ידעו כמו בהפועל באר שבע. מאור בוזגלו בעונה שעברה, ואחריו שלומי ארבייטמן והקאמבק של מאור מליקסון, הפכו את באר שבע לסוג של גלקטיקוס, אם תרצו לקרוא להם ככה, אבל לא מושלמת, כי לצידם משחקים שחקנים שלא ממש הצליחו להטביע חותם על הכדורגל הישראלי באופן ממשי (כמו סיראז' נאסר) או כאלו שהם צעירים מדי בשביל לעשות דבר כזה (כמו אופיר דוידזאדה).
עונה אחת מוצלחת של הפועל באר שבע שהסתיימה במקום שני לאחר מאבק עיקש מול מכבי תל אביב וחצי גמר גביע, ובבאר שבע הרעב גדול.



סיפור הסינדרלה של שתי הקבוצות יגיע הערב לשיא חדש. התחזיות של כולן לעוד עונה חלקה של מכבי תל אביב בדרך לאליפות בינתיים קצת מתעכבות, ואל משחק העונה היום יגיעו קריית שמונה ובאר שבע כשהן במקום הראשון והשני בהתאמה.
אבל הסיפור האמיתי הוא ההבדל בהתייחסות אליהן. להפועל באר שבע הספיקה עונה אחת גדולה, והלחץ בקבוצה עובד שעות נוספות, כשברקע שומעים קולות (גם מצד הקהל וגם מצד התקשורת), שהפעם הפועל באר שבע צריכה לעלות עוד מקום אחד בדירוג הסופי. עירוני קריית שמונה לעומתה, למרות שהיא כבר חברה במשך שנים בצמרת, מעולם לא נספרת כמישהי שיכולה לאיים על תואר, או אפילו על הכרטיסים לאירופה. בכל תחזית שהיא גם הפועל תל אביב ומכבי חיפה בעונות חלשות זוכות ליותר קרדיט ממנה.
אז צריך לשים את הדברים על השולחן. במשך שנים התארים בכדורגל הישראלי היו מרוכזים בציר שבין חיפה לתל אביב. למעט ההבלחות של בית"ר ירושלים, היו רק שלוש אליפויות שיצאו מחוץ לגבולות הגזרה הקבועים - שתי האליפויות של הפועל באר שבע בשנות ה-70 והאליפות של קריית שמונה לפני כמה שנים. שרצקי וברקת עובדים, עבדו ויעבדו קשה, אבל הם מוכיחים לכולנו איך עם תקציב סביר (יחסית) והמרחק הגדול מהמרכז אפשר לייצר משהו אמיתי.
אולי הגיע הזמן שתקרת הזכוכית הזו של המרכז מול הפריפריה תפרץ סוף כל סוף. נכון, אף אחד לא חותם עדיין על מצב שבו אחת מהשתיים תוכל לזכות באליפות על חשבונה של מכבי תל אביב, אבל תנו לנו את האופטימיות הזו. תנו לנו את התחושה שגם הקבוצה הקטנה מהפריפריה יכולה לעשות משהו גדול, כי אחרת איזו סיבה עוד יש לנו לראות כדורגל?

קצת אחרת - מדריך לצופה האלטרנטיבי (4)

אז אחרי שבוע שלא הייתי פה, חוזרים לבלוג עם הפינה השבועית - פינה שבה הביזארי הוא נורמלי.
לאלו מכם שהיו במתח אינסופי, אז חשוב לעדכן שביום חמישי היה משחק הגומלין בין איטליה להולנד (1:1 במשחק הראשון). ההולנדיות רשמו ניצחו חוץ 1:2 ועלו למונדיאל בפעם הראשונה. אין ספק ההתרגשות באוויר.
ומה מצפה לנו הפעם?



יום שבת, 16:00, קארפי - פרוסינונה (ליגה איטלקית שנייה)
אתה אף פעם לא יודע לאן פתיחה של עונה חדשה תוביל אותך. כך קורה במקרה של קארפי ופרוסינונה, שתי קבוצות איטלקיות צנועות, שמוצאות את עצמן במחזור ה-16 במשחק העונה של הסריה B, עם קרב שיכול לקדם את שתיהן לעבר עונה היסטורית בליגה הבכירה.
קארפי היא קבוצה ותיקה יחסית. היא הוקמה ב-1909, והספיקה לשחק ברמה הבכירה של איטליה לפני הקמת הסריה A במשך כמה שנים טובות. עם השנים המועדון הלך והתדרדר ונדד בעיקר בין הליגה השלישית והרביעית. בשנת 2000 חלה תפנית - אחרי שהקבוצה ירדה עונה אחרי עונה מהליגה השלישית עד הליגה החמישית, הקבוצה פשטה רגל והוקמה מחדש בליגה השישית. היא עלתה במהירות אל הליגה החמישית, נתקעה שם במשך 8 שנים, ובשנים 2010-2011 היא הצליחה לעשות את הדרך ההפוכה - עם שתי עליות ליגה רצופות, מהליגה החמישית אל הליגה השלישית. ב-2013 הקבוצה הצליחה לעשות היסטוריה עם ניצחון 0:1 על לצ'ה בגמר הפלייאוף, ועלתה בפעם הראשונה אל ליגת המשנה.
פרוסינונה מהעבר השני היא אפילו צנועה עוד יותר. היא הוקמה ב-1912 ומאז בעיקר הספיקה להתפרק, פעמיים (ב-1959 וב-1990). את רוב שנותיה היא העבירה בעיקר ברביצה בליגה הרביעית ובעשור האחרון חל שינוי משמעותי אצלה. ב-2004 היא הצליחה לעלות לליגה השלישית בפעם הראשונה אחרי 20 שנה, ובשנתיים הבאות היא מצליחה להגיע לפלייאוף - פעם אחת היא מפסידה בחצי הגמר למנטובה ובפעם הבאה היא כבר מצליחה לנצח את גרוסטו 0:1 בקרב על העלייה. מאז 2005/6 היא התחילה לקבע לעצמה מעמד של חברה קבועה בליגה, אבל ב-2011 הגיעה ירידת ליגה. שלוש עונות של התייבשות בליגה השלישית הסתיימו בעונה שעברה עם ניצחון על לצ'ה (שוב פעם לצ'ה?!) בגמר הפלייאוף והעונה היא חוזרת בגדול לליגה השנייה.
השאלה הגדולה היא האם מאחורי הקבוצות הקטנות הללו עומדים שחקנים שיכולים להוביל אותן לעונת בכורה בסריה A?
בקארפי ניתן למצוא כמה שחקנים מעניינים. בראשם עומד השוער הצעיר גבריאל (שהיה שוער בנבחרות הצעירות של ברזיל ובין הישגיו ניתן למצוא את אליפות העולם עד גיל 20 ב-2011 ומדליית כסף אולימפית מלונדון), רפאל ביאנקו (בוגר מחלקת הנוער של יובנטוס וקבלן עליות באיטליה) ואליאז' סטרונה (שחקן סלובני צעיר שמושאל מפאלרמו ומהווה הבטחה גדולה). מן הצד השני, בפרוסינונה הסגל צנוע יותר והשחקנים הבולטים הם אלסנדרו פרארה (עוד בוגר של מחלקת הנוער של יובנטוס, ואפילו הספיק לשחק משחק ליגה ומשחק בליגת האלופות במדיה), ג'יאנלוקה מוסאצ'י (שבילה לא מעט שנים בליגה הראשונה במדי אמפולי ופארמה), רפאל סקיאבי (שועל קרבות ותיק בליגת המשנה) וגייטאנו מאסוצ'י (שותף פעיל בעונות השיא של סאסולו בשנים האחרונות).



יום שבת, 20:20, מחזור אחרון בליגה הברזילאית השנייה
המחזורים האחרונים בברזיל מזמנים את הליגות המקומיות יותר מפעם אחת אל המדור בשבועות האחרונים, אבל הפעם טירוף בליגת המשנה. אחרי שז'וינוויל הבטיחה את עלייתה בפעם הראשונה מאז 1987, ושתי קבוצות שירדו בעונה שעברה, ואסקו דה גאמה ופונטה פרטה, הבטיחו את חזרתן, צריך להכריע מי תהיה הקבוצה הרביעית שתעלה.
המצב הוא כך - בואה, אתלטיקו גויאננסה ואבאי, כולן עם 59 נקודות, אחריהן אמריקה מיניירו עם 58 נקודות וסארה עם 57 נקודות. בברזיל השיטה קובעת שבמצב של שוויון נושא הניצחונות הוא זה שמכריע, המובילות שם הן אמריקה מיניירו (19) ובואה (18). גם בתחתית קרב ישיר על כרטיס אחד (או ליתר דיוק על שני כרטיסים להישרדות) - אמריקה וברגאנטינו עם 43 נקודות, ושתיהן רואות מלמטה את אואסטה עם 45 נקודות. גם כאן נושא הניצחונות נותן יתרונות דווקא לקבוצות המדורגות נמוך יותר - לאמריקה וברגאנטינו יש ניצחון אחד יותר מלאואסטה.
אגב סיפור מעניין לגבי הנאבקות - אבאי, אמריקה מיניירו וסארה ירדו כולן ביחד באותה עונה לליגה הזו (2011). אתלטיקו גויאננסה נפרדה מהליגה עונה אחת בלבד אחריהן. עבור בואה יש חלומות על עונה היסטורית בליגה הראשונה.
המשחקים המשמעותיים: איקאסה נגד בואה, אתלטיקו גויאננסה נגד סנטה קרוז, אבאי נגד ואסקו דה גאמה, אמריקה מיניירו נגד סמפאיו קוראה, לוברדנסה נגד סארה, ABC נגד ברגאנטינו, פראנה נגד אמריקה ולסיום, אואסטה נגד ז'וינוויל.
הולך להיות בלאגן אמיתי.



יום ראשון, 16:00, אפואל ניקוסיה - אומוניה ניקוסיה (ליגה קפריסאית)
ואחרי שבת מהנה של כדורגל מליגות משנה, הגיע הזמן להצגה האמיתית ולקצת מכות - הדרבי של ניקוסיה, אפואל מול אומוניה, וכל זה במרחק של שעת טיסה מכאן.
סיפור היריבות מתחיל ב-1948. באותם ימים בניקוסיה יש מועדון גדול אחד בשם אפואל (ראשי תיבות של "מועדון הכדורגל והאתלטיקה של היוונים בניקוסיה"). סכסוך בין אנשי ימין לשמאל, שהתחיל בתקופת מלחמת העולם השנייה והגיע לשיאו במלחמת האזרחים ביוון, גרם לאנשי השמאל להתפצל מהמועדון ולהקים מועדון חדש - אומוניה ("הסכמה" ביוונית). מאז, היריבות בין המועדונים מבוססת בעיקר על נושאים פוליטיים של ימין ושמאל.
את אפואל ניקוסיה אין באמת צורך להציג. הקבוצה החזקה של קפריסין, עם 23 תארים בארון האליפויות שלה, מצליחה בשנים האחרונות לבסס את מעמדה גם בזירה האירופית את שחקני הקבוצה אפשר לחלק לשתי קבוצות (שכמובן לא שוות בגודלן). הראשונה, היא השחקנים הזרים המובילים - גוסטבו מאנדוקה (מלך השערים העונה ואחד הכובשים היותר מוצלחים של המועדון בשנים האחרונות), נונו מוראיש (שהיה שחקן הסגל המורחב בצ'לסי וכבר כמעט 8 שנים משחק בקבוצה), ראפיק ג'בור (שעבר שנים יפות בעיקר ביוון) וג'ון ארנה ריסה בן ה-34 (שאחרי שנים יפות בליברפול וברומא, ירד ליגה בעונה שעברה עם פולהאם ובא לעשות כמה לירות). לצידם ישנם שחקנים קפריסאים מובילים, שמשחקים גם בנבחרת כמו קונסטנטינוס חרלמבידס, גאורגיוס אפרם ואפסטאטיוס אלונפטיס.
מן הצד השני, אומוניה ניקוסיה היא קבוצה מעניינת. בשנות ה-70 וה-80 היא הייתה הקבוצה החזקה בקפריסין עם דור הזהב של סוטיריס קייפאס, שנחשב לגדול שחקני קפריסין בכל הזמנים. בשנים האחרונות, בעיקר לאור המשבר הכלכלי בקפריסין, הקבוצה החלה לקרוס כלכלית, מה שהוביל את אוהדי הקבוצה לקמפיין של מימון המונים במטרה להציל את הקבוצה ולהשיג את הסכומים הדרושים כדי לעמוד בתקנות אופ"א. 3.5 מיליון אירו גויסו על ידי אוהדים מכל רחבי קפריסין, וגם כאלו שחיים בבריטניה ובארה"ב והקבוצה חזרה לעמוד על רגליה. בקרב השחקנים הקפריסאים אין מישהו ברמתם של הקפריסאים מאפואל, אבל גם לאומוניה יש מספר זרים מעניינים - אנדראז' קירם (64 הופעות בנבחרת סלובניה, שיחק בכרונינגן ובויסלה קראקוב), מיקאל פוטה (מלך השערים של הקבוצה, שיחק לא מעט עונות בליגה הצרפתית, בעיקר בניס ובקאן, והעביר שנים יפות גם בדינאמו דרזדן הגרמנית), מילאן סטפנוב (סרבי ותיק שאחרי טיול לא מוצלח בספרד השתקע בליגה הקפריסאית), רודרי, רוברטו גרסיה, אלכס רוביו (שלושה מתוך קאדר ענק של שחקנים ספרדיים מצויינים שמשחקים בקפריסין), ז'וזה מוריירה (שהיה שוער הנבחרת האולימפית של פורטוגל ב-2004 לצד שחקנים אלמוניים כמו כריסטיאנו רונאלדו וראול מיירלש) ועוד.
אפואל ניקוסיה מוליכה את הטבלה כרגע עם 24 נקודות, אומוניה במקום השלישי עם 17 נקודות. כמיטב המסורת, ה-GSP בניקוסיה הולך להיות מלא עד אפס מקום, והקרבות בין האוהדים והקבוצות עשויים להיות מעניינים.

קצת אחרת - מדריך לצופה האלטרנטיבי (3)

חזרנו מפגרת הנבחרות, ובאופק יש כמה משחקים לא רעים ששווה לעקוב אחריהם. שנתחיל?



יום שבת, 14:45, הארטס - ריינג'רס (ליגה סקוטית שנייה)
לפני 8 שנים, הארטס הייתה הקבוצה של הליגה הסקוטית. ולדימיר רומאנוב, אוליגרך רוסי-ליטאי רכש את הקבוצה, ורצה לשבור את ההגמוניה של שתי הקבוצות הגדולות מגלאזגו. בעונת 2005/6 הארטס הפתיעה את כולם, וסיימה במקום השני, נקודה אחת בלבד מעל ריינג'רס, ועם הכרטיס למוקדמות ליגת האלופות.
מאז עברו כמה שנים ושתי הקבוצות חוו קריסה כלכלית. רומאנוב ברח והותיר את הארטס על סף פשיטת רגל. בעונה שעברה, עם חובות של 25 מיליון פאונד, היא נכנסה לפירוק, מה שהוביל אותה לספוג הפחתה של 15 נקודות, סיחרר אותה לחלוטין וחרץ את גורלה לירידת ליגה, אחרי 31 שנים רצופות בליגה הבכירה. ריינג'רס לעומתה פשטה רגל לחלוטין, ואחרי שנים של התנהלות כלכלית גרועה, הקבוצה פורקה. בעונת 2012/13, זמן קצר אחרי הפירוק, אוהדי ריינג'רס הקימו את ריינג'רס החדשה בליגה הרביעית בסקוטלנד. האוהדים המשיכו ללוות אותה (49,913 אוהדים במשחק הבית שלה מול סטירלינג אלביון, שיא עולמי במשחק ליגה רביעית), והקבוצה דהרה אל עבר עליית ליגה. בעונה לאחר מכן ריינג'רס דרסה את הליגה השלישית (15 ניצחונות רצופים מפתיחת העונה) והיא הצליחה לרשום עלייה שנייה בתוך שנתיים.
העונה הזו בינתיים מאירה פנים להארטס, עם 35 נקודות מתוך 39 אפשריות, והיא כבר בפער מבטיח של 6 נקודות על פני ריינג'רס השנייה. הדבר הזה אפילו מסבך את ריינג'רס יותר, מאחר ובסוף העונה יש רק כרטיס אחד לליגה הבכירה, בעוד שהשנייה (יחד עם מקומות 3-4) תשחק בפלייאוף על העלייה עם הקבוצה שתסיים 11 בליגה הראשונה.
השחקנים הבולטים בהארטס הם החלוץ השבדי אוסמן סו והבלם והקפטן דני ווילסון. את ריינג'רס מובילים כריס בויד ולי מק'קולוך, ששיחקו לא מעט שנים בריינג'רס (מק'קולוך משחק ברצף בקבוצה מאז 2007).



יום שבת, 19:30, הולנד - איטליה (מוקדמות מונדיאל הנשים)
מונדיאל הנשים שיתקיים בשנה הבאה בקנדה כבר הצליח לעורר כמה סערות. למשל נושא הדשא, המארגנים של המונדיאל הולכים להשתמש בדשא סינתטי בכל המגרשים, אבל עבור השחקניות זה היה נושא למחאה, בגלל הקיפוח. פיפ"א הצליחה לעורר מחאה אחרת עם הרחבת הטורניר מ-16 ל-24 נבחרות. הפערים בכדורגל הנשים הם עדיין גדולים, וניתן לראות את זה פעם בשנתיים בטורנירים של הנבחרות הצעירות, אליהן מגיעות 16 נבחרות, ולפעמים חלקן פשוט מובסות בצורה קטסטרופלית. ההרחבה הזו כמובן גם מביא נבחרות שיופיעו בפעם הראשונה, אבל בעוד שלספרד ושוויץ יש ניסיון במעמדים מול נבחרות גדולות באירופה, אף אחד לא יודע מה יעלה בגורלן של נבחרות כמו תאילנד, חוף השנהב ונבחרת נוספת שתצא מהפלייאוף בין אקוודור לטרינידד וטובגו.
כרטיס אחרון מאירופה יגיע בקרב הפלייאוף בין הולנד לאיטליה, כשגם הוא יתן את אותותיו בזכות הרחבת המונדיאל.
איטליה הופיעה פעמיים במונדיאל, אבל הפעם האחרונה הייתה אי שם ב-1999. טורניר המוקדמות האיטלקי התבסס בעיקר על דו קרב ישיר מול ספרד על העלייה, הנבחרות האחרות היו שם בעיקר בכדי לא לחטוף. המשחק שהכריע היה דווקא המשחק הראשון ביניהן, בו ספרד ניצחה במדריד 0:1, המשחק השני באיטליה הסתיים בתיקו 0:0. בחצי גמר הפלייאוף היא נפגשה עם אוקראינה, וניצחון ביתי 1:2, יחד עם תיקו 2:2 באוקראינה הספיקו לה כדי לעלות. הנבחרת האיטלקית מבוססת בעיקר על שחקניות מהליגה המקומית, אבל יש גם כמה שחקניות שמשחקות מחוץ לליגה כמו קטיה שרופנגר ורפאלה מאניירי (באיירן מינכן) ושרה גאמה (פריס סן ז'רמן). שני שמות מעניינים בנבחרת מגיעים מוורונה - פטריציה פאניקו, בת ה-39, שרחוקה רק 4 שערים מלהיות מלכת השערים של נבחרת איטליה, ומלאניה גביאדיני, שחקנית ותיקה ומוערכת בפני עצמו ואחותו הבוגרת של מאנולו גביאדיני.
הולנד, לעומתה, חולמת על מונדיאל ראשון. גם בבית ההולנדי נוצר ראש חץ בינה לבין נורבגיה, אבל מה שהכריע היה דווקא איבוד נקודות מיותר בתיקו 1:1 מול בלגיה. ניצחון החוץ על נורבגיה (2:0) במחזור האחרון, לא עזר להולנדיות. לשמחתן של ההולנדיות, בפלייאוף חיכתה להן יריבה חלשה בדמות סקוטלנד, וניצחון כפול (1:2 בחוץ ו-0:2 בבית) מעמיד אותן במרחק של 180 דקות מהופעה היסטורית במונדיאל. מי שהובילה את הולנד להישג המרשים היא ויויאן מידמה, נערה בת 18, שאת הקמפיין התחילה בתור שחקנית הירנביין, והיום היא כבר משחקת בבאיירן מינכן והובילה את נבחרת הנערות לזכייה היסטורית באליפות אירופה השנה. 13 שערים היא כבשה בקמפיין הזה, והיד עוד נטויה. שחקניות בולטות נוספות הן מאנון מילס, מלכת השערים של הנבחרת בכל הזמנים, שמשחקת בגטבורג השבדית, ודיאן ביטו הוותיקה מטלסטאר ההולנדית (143 הופעות).
המשחק הראשון יתקיים ביום שבת הקרוב בהאג, הגומלין יהיה ביום חמישי בוורונה, והמתח והציפייה לדעת מי תהיה הנבחרת שתעלה למונדיאל כבר משתלט על אוהדי הכדורגל במדינות.



יום שני, 2:30, ראסינג קלוב - ריבר פלייט (ליגה ארגנטינאית)
בארגנטינה לא יודעים לנהל ליגה בצורה פשוטה. במשך שנים הליגה הייתה מחולקת לשני שלבים - מטרופוליטנו ונסיונל - שתנאי הקבלה לכל אחד מהשלבים הללו היה מפוקפק בפני עצמו (למטרופוליטנו יכלו להיכנס רק הקבוצות הוותיקות, בנסיונל יכלו להצטרף אלופות הליגות המחוזיות). בשנות ה-80 שינו את השיטה לשיטה האירופית המוכרת לכולנו, עד שב-1991 ארגנטינה עברה לשיטת האפרטורה והקלאוסורה. השנים האחרונות, והירידה של ריבר פלייט, ואחריה גם של אינדפנדיינטה, עוררה צורך בשינוי.
הליגה הארגנטינאית נמצאת בחצי עונה שזוכה לכינוי Torneo de Transición (טורניר המעבר), כשבשנה הבאה הליגה הארגנטינאית אמורה לעבור לעונה אחת רציפה ולהפסיק עם שני הטורניר המפוצלים. הטורניר הזה הוא קצת הזוי, 20 הקבוצות שהיו אמורות לשחק העונה בליגה הראשונה אם היו ממשיכים בשיטה הישנה משחקות בסיבוב אחד (19 משחקים), בלי עליות וירידות.
ריבר פלייט מוליכה כרגע את הטבלה עם 33 נקודות, כשנותרו עוד 3 מחזורים. העונה הזו של ריבר נהדרת - היא כבר זכתה בטורניר הקלאוסורה (שאגב הפך לפני כמה שנים ל"טורניר המסיים", Torneo Final) די בהליכה, זכתה בגמר השנתי מול אלופת האפרטורה (ניצחון 0:1 על סן לורנצו) והיא דוהרת על עבר גמר הקופה סודאמריקנה, כשבחצי הגמר מחכה לה בוקה ג'וניורס (0:0 במשחק הראשון). פרננדו קאבנגי הוותיק בן ה-31 חזר לקדנציה שלישית בריבר פלייט, אחרי שנדד בין אירופה למכסיקו במשך שנים, ותאופיליו גוטיירז הקולומביאני, שהיה אחד הבולטים בנבחרת במונדיאל האחרון, הם אלו שמובילים את הקבוצה לעונה נהדרת.
אחרי ריבר ניצבת המארחת, ראסינג קלוב, עם 32 נקודות. שלושה מחזורים לסיום, והפסד כאן עלול לסגור את הסיפור לטובת ריבר. ראסינג קלוב דווקא עברה עונה קשה מאוד. היא סיימה במקומות ה-19 וה-18 באפרטורה ובקלאוסורה השנה, ורק שיטת הממוצעים הידועה לשמצה מנעה מהקבוצה שצברה הכי מעט נקודות העונה (33) לרדת ליגה. לשמחתה, הטורניר בלי הירידות כנראה שחרר את הלחץ, ובינתיים היא נראית נהדר. גם לראסינג יש כמה שחקנים ששווה לראות כמו גוסטבו בו, מלך שערי הטורניר, ודייגו מיליטו בן ה-35 שחוזר לקבוצת נעוריו אחרי סיבוב בגנואה, סראגוסה וכמובן אינטר.
אגב, למי שחושב שאחרי הטורניר הזה ארגנטינה מפסיקה עם השיטות המוזרות, אז פה יש לו טעות. הליגה הארגנטינאית אמנם עוברת לעונה אחת רצופה, אבל במקום לשמור על ה-20 הקבוצות ולעשות ליגה כמו באירופה, הם המציאו שיטה הזויה יותר. הליגה תורחב ל-30 קבוצות, כל אחת תשחק מול כל האחרות פעם אחת (29 מחזורים) ובסוף העונה יתקיים מחזור מיוחד של משחקי דרבי. הארגנטינאים מצליחים להפתיע כל פעם מחדש.

יומני ברזיל - בוסנים, אירנים וישראלי אחד

לפעמים תוכניות נוטות להתנפץ בקלות. שני דברים היו לי בראש כשתכננתי את המסע לברזיל ושילבתי בתוך את המשחק של בוסניה ואירן. האחד, הוא שאחרי שיש לי כרטיס למשחק של בלגיה, אני אזכה לראות גם את הנבחרת האירופית המרעננת השנייה שמעניינת אותי. רצה הגורל ושלושה חודשים לפני הטיסה שתי הנבחרות הללו הוגרלו יחד עם ישראל לאותו הבית במוקדמות אליפות אירופה, וכך אפשר היה לראות את שתי הנבחרות בחיפה ובירושלים במקום בברזיל.
הדבר השני שקיוויתי לו הוא שבוסניה תגיע למשחק הנועל שלה כך שניצחון שלה על אירן יחד עם הפסד ניגרי לארגנטינה במחזור הנעילה יוביל את בוסניה לחגיגות ניצחון אל תוך הלילה בסלבדור. יסלחו לי הבוסנים, אבל את שני המשחקים הראשונים שלהם ראיתי באופן חלקי - שלושת רבעי משחק מול ארגנטינה ראיתי בעצירת הביניים בברזיליה ואת המחצית השנייה של המשחק מול ניגריה ראיתי אחרי שחזרתי מהמשחק של גרמניה וגאנה.
כך הגענו למצב שאל משחק הנעילה בסלבדור הגיעה דווקא נבחרת אירן כשהיא יודעת שניצחון שלה בשילוב עם הפסד של ניגריה יעלה אותה לשלב הבא. לבוסניה כבר לא היה סיכוי. הדרך שבה הם נשדדו במשחק מול ניגריה בקויאבה, עם אותו שער חוקי שנפסל, יחד עם תצוגת השיא של אניימה באותו המשחק, חיסלו את סיכוייהם של הבוסנים. מה שנשאר להם זה רק להציל את הכבוד האבוד.



בערב לפני המשחק קיוויתי לראות עוד "קרב" אוהדים בכיכר מרכזית בעיר, כפי שהיה בכל אחד מהערים הקודמות בהן ביקרתי. הבוסנים לא היו שם. במקום זה מצאתי חבורה של אירנים, או ליתר דיוק צאצאים של גולים אירניים שחיים בצפון אמריקה, שאירחו לי לחברה וקיוו שהמשחק המיתולוגי ממשחקי אסיה ב-1974 בין ישראל לאירן ישוחזר בעתיד, שוב פעם באצטדיון אזאדי בטהרן, כשהפעם הקהל יהיה קצת פחות פנאטי ואנטי-ישראלי. כנראה שהערב ההוא הוציא אותי משוחד, ובמקום לתמוך בבוסניה, מצאתי את עצמי רוצה שנבחרת אירן תנצח - בעיקר בשביל אותם אירנים לכאורה שהגיעו כל הדרך לברזיל מארה"ב ובשביל תקווה קלושה יותר שעלייה של אירן לסיבוב הבא תיצור חגיגה אמיתית ברחובות.
גם הגשם ששטף לפתע את סלבדור לא עצר את האוהדים הבוסנים. כמו בכל משחק של הבוסנים, ארגון האוהדים שלהם "הדרקונים", עשו צעדה שרו שירים למען נבחרתם והגיעו במלוא פאר והדר לאזור האצטדיון. מספר אוהדים השתלטו על העמדה של באדווייזר סביב האצטדיון והניפו את הדגל כמי שמסמנים טריטוריה. למי שחושב שאי אפשר היה למצוא אירנים, אז צר לי לבשר לו שאנשים שחיים כמה שנים בתרבות מערבית יותר, לרוב גם יתרחקו מהתרבות האיסלמית ששורה ברחוב האירני. קהל האוהדים של בוסניה התמקם בקומה העליונה של הארנה פונטה נובה (או פונצ'י נובה למדייקים), מעל דגל הקרן ועל אותו קו אורך כמוני. האירנים לעומתם התמקמו בשני הגושים המרכזיים לאורך המגרש משני צידיו.



מסתבר שתרבות מערבית יכולה לקרב בין צדדים. משני הצדדים עומדות נבחרות שמייצגות עמים מוסלמיים. בעוד שהאוהדים של אירן גילו אהדה וכבוד רב לאוהד ההזוי עם דגל ישראל שמסתובב ביניהם (ויש כאלו שגם ביקשו תמונה עם האטרקציה המהלכת), הבוסנים, שחוו לא רק סבל מצד סרביה וקרואטיה, אלא גם התעלמות גורפת מצד המערב במלחמת האזרחים (כמו בטבח בסרברניצה), היו אדישים כלפי הישראלי במקרה הטוב, ובמקרה הרע צעקו "ויוה פלסטינה". לשמחתי הרבה, הקריאות "ויוה סרביה" לא זכו לתגובה של אוהד בוסני שיכור ואת היום לא סיימתי באשפוז בבית חולים מקומי.
כנציגיהם של הבוסניאקים, הבוסנים-המוסלמים, ולא של הקרואטים או הסרבים במדינה, הסמלים הנוכחיים כמעט ולא מעניינים את האוהדים. הדגל הנוכחי, שאומץ אחרי שכל רוחות המלחמה נרגעו, כמעט ולא מונף, ובמקומו מונף הדגל הישן עם הסמל של ממלכת בוסניה. הבוסנים לימדו אותנו שלא רק לספרדים אין מילים להמנון באופן רשמי, אבל מבחינת האוהדים זה אפילו לא ההמנון, כשהם מעדיפים לשיר את ההמנון הישן עם המשפט "את ארץ חלומותיי, ארץ אבותיי", לא משהו שהסרבים או הקרואטים במדינה היו אוהבים לשמוע.



בשעות הערב, "עשן הקרב" של משחקי הצהריים התפזר. בזמן שאוהדי ארגנטינה וניגריה עקבו אחרי הבית המקביל בכדי לדעת מי תהיה היריבה של כל אחת מהן בשמינית הגמר, התפנו הבוסנים והאירנים לארוז את המזוודות. אלו היו רגעיהם האחרונים במונדיאל 2014, כשכל אחד ממחנות האוהדים מקווה שבעוד 4 שנים, ברוסיה, הם יהיו שם והפעם יצליחו לעשות קצת יותר.
כשטיילתי בערב הגעתי לפאב, שעד מהרה הפך להיות הפאב הביתי שלי לאורך השהות שלי בעיר. קבוצה גדולה של בוסנים, יחד עם מוחמד קוניץ' (ההוא מהפוסט הקודם) ישבו, שתו וחגגו את ניצחונם והצלת כבודם האבוד. קבוצה קטנה יותר של אירנים הצטופפה בצדי הפאב וחגגו את מזלם הטוב על כך שהם היו חלק מהחוויה הזו. מזג האוויר הטרופי של סלבדור הכה פעם נוספת, והגשם השוטף חייב את הבוסנים, האירנים, הברזילאים והישראלי הבודד להידחס יחד אל מתחת לסככה. הצפיפות הזו יצרה שיחה מעניינת שלי עם ארבעה אוהדים בוסנים, שלושה מהם ברחו מהמדינה בזמן (שניים חיים בגרמניה, השלישי בשבדיה). הגשם איחד אותנו סביב הכדורגל, התבוסות של ז'לזניצ'אר לקבוצות ישראליות והזמנה הדדית להגיע למשחק החוץ של נבחרתו של כל אחד במוקדמות היורו הקרוב, תוך הבטחה להביא דגלי פלסטין לישראל ודגלי סרביה לבוסניה (ולאלו מכם שיש ספק, הכל היה בצחוק, אני לא בטוח שמישהו מאיתנו היה לוקח סיכון לעשות משהו כזה).
תחת הצפיפות בסככה נוצרו ניסיונות לייצר ראש בראש בין האוהדים האירנים והבוסנים. זה לא הצליח באמת, הבוסנים פשוט רועשים יותר, ועם תוספת כוח של שחקן עבר, שום דבר לא היה יכול לעצור אותם. יש שיגידו שבאותו היום בסלבדור, היו בוסנים שחלמו על פריז, על מוסקבה ועל קטאר - כי עבורם מונדיאל 2014 היה החוליה הראשונה בשושלת.

כבר ניצחנו את בוסניה?

האגדה מספרת שרגע אחרי שאדין דז'קו ירד מכר הדשא משחקה האחרון של מנצ'סטר סיטי, פנו רבים בעולם הספורט לשאת תפילה לכך שדז'קו אכן נפצע ולא יגיע למשחקה של בוסניה מול ישראל ביום ראשון הקרוב. ההודעה אתמול על פציעה לשלושה שבועות כבר גרמה לכולם לפתוח שמפניות. במדינת ישראל, כמו תמיד, חושבים שגורם אחד קטן יהיה זה שיכריע את ההתמודדות, אבל שוכחים משהו קטן - כמו שהפציעות של בניון השאירו אחריהם נבחרת באותה רמה, כך יהיה גם במקרה הזה. אבל אולי זה חלק מאיתנו לזלזל בבוסניה?



בסוף השבוע תנחת נבחרתה של בוסניה והרצגובינה (לא בא לי להסתבך עם תקריות פוליטיות) בארץ. בסגל מספר מרשים של 0 חלוצים ו-0 אדין דז'קואים. אני לא רוצה לפתוח את הדיון על זה שכבר הייתה נבחרת שזכתה בתארים בלי חלוץ (רמז: בערוץ הספורט חוו אורגזמה בזמן הזכיות שלהם), אז אני אעבור לעניין יותר פיקנטי - מי יש לבוסנים חוץ מדז'קו?
כששואלים את האדם הישראלי הממוצע את השאלה זו, סביר להניח שהשם היחיד שיעלה לו לראש באופן אוטומטי זה האריס מדוניאנין, יקיר המערכת, מי שהגיע לכאן לפני כמה שנים עם ניבאלדו מריאל ויאדוליד בכדי לחזק את מכבי תל אביב. מאז עברו הרבה שנים, מדוניאנין כבר התקדם לדפורטיבו לה קורוניה, בעוד שניבאלדו מנסה להשתלב במכבי יבנה האימתנית.
אבל בפועל לבוסנים יש יותר מזה. קחו לדוגמה את אמיר ספאחיץ'. ספאחיץ' הוא אחד השחקנים הוותיקים בנבחרת, 77 הופעות, שני רק לזבזדאן מיסימוביץ' הוותיק. במונדיאל האחרון הוא זכה לכבוד היוקרתי להיות קפטן הנבחרת (מה שאומר שהוא גם הקפטן הראשון שהחליף דגלונים עבור נבחרתו במונדיאל, ועוד עשה את זה עם מסי). יש לו ברזומה קבוצות כמו לוקומוטיב מוסקבה, סביליה ומונפלייה, ובעונה שעברה הוא עשה את צעדיו הראשונים במדי באייר לברקוזן החזקה. הוא הפך שם לשחקן הרכב עם 27 הופעות בעונה שעברה והעונה הוא הוסיף עוד 9. בהחלט לא שחקן שאפשר לזלזל בו.



עוד קשר נפלא שיש לבוסנים להציע זה מיראלם פיאניץ'. הסיפור של פיאניץ' קצת הזוי בכל הנוגע לכדורגל הבוסני.
פיאניץ', כמו שחקנים רבים שהם בנים למהגרים מבוסניה, גדל גם הוא במחלקות הנוער של המדינה שלו, אבל בניגוד אליהם, הנער שהספיק לחיות שנה בבוסניה לפני העזיבה הגדולה, שיחק לראשונה כדורגל בקבוצת הכדורגל שיפלאנז' - קבוצה קטנטנה מלוקסמבורג. פיאניץ' ומשפחתו עזבו ללוקסמבורג ועד גיל 14, אז עבר למחלקת הנוער של מץ, נחשב ללוקסמבורגי לכל דבר. ברזומה יש לו אפילו 4 הופעות בנבחרת עד גיל 17 ו-3 הופעות בנבחרת עד גיל 19. רגע השיא שלו אפילו היה בטורניר של אליפות אירופה עד גיל 17, אותו לוקסמבורג אירחה והעפילה אוטומטית, כשכבש רביעייה בתיקו 5:5 מפתיע מול בלגיה.
ההופעות המרשימות שלו במץ העירו את הבוסנים בזמן, חסכו ממנו ביורוקרטיה, נתנו לו דרכו בוסני - ושלחו אותו ישירות להרכב הנבחרת במשחקי מוקדמות מונדיאל 2010. היום כבר כולם מכירים אותו - 11 מיליון אירו, ונער הפלא בגיל 21 כבר עבר לרומא. 4 שנים ברומא, ואני לא חושב שמישהו מסוגל להגיד שנבחרת בוסניה בלי דז'קו ועם פיאניץ' היא עדיין נבחרת לא מאיימת.



ונניח שכבר שרדנו את המתקפות חסרות החלוץ של הבוסנים, ונניח שחלוצי הנבחרת מייבאים את יכולתם מהליגות באירופה (כולל שכטר שמביא יכולת ישיבה על הספסל), לבוסנים יש שוער אימתני לא פחות, אסמיר בגוביץ'.
ושוב פעם, סיפורו של מהגר נודד. בגוביץ' התחיל לשחק כדורגל בגרמניה בכלל. בגיל 10, הוא ומשפחתו ארזו את החפצים והתמקמו באדמונטון, קנדה. כשחקן בולט מאוד בגילאים הצעירים, בגיל 16 הוא כבר זכה למבחנים באנגליה ונחת בפורטסמות'. רגע לפני שהוא עובר לייצג את בוסניה הוא גם מספיק לעמוד בשער של הנבחרת עד גיל 20 של קנדה באליפות העולם.
בגוביץ' עבר שנים קשות בפורסטמות', וראה איך הקבוצה שלו הולכת ומדרדרת. ליתר דיוק, הוא צפה בה מהצד, מאחר ולאורך השנים הוא הושאל לקבוצות שונות. לה לובייר הבלגית הייתה היחידה שגם שיחקה בליגה הראשונה. מלבדה הוא שיחק גם במאקלספילד, בורנמות', יאוביל ואיפסוויץ'.
ואז הגיעה סטוק סיטי. בחלון ההעברות של ינואר 2010, טוני פוליס החליט לרכוש אותו, כדי לעזור לקופה המדלדלת של פורטסמות' מצד אחד, ולהוות גיבוי לתומאס סורנסן הדני. פציעה של סורנסן בעונתו השנייה, הוביל את בגוביץ' אל שער הקבוצה, וכמעט שלא הצליח לצאת מהם בשנים האחרונות. הוא כל כך דומיננטי עד כדי כך שהוא שבר גם שיא עולם על הדרך (האיכות לא משהו):

 

http://www.youtube.com/watch?v=jsrVNd0f710

בקיצור ולעניין, נבחרת בוסניה, גם בלי דז'קו היא עדיפה על נבחרת ישראל. מניתי פה שלושה שחקנים (ומדוניאנין) ועוד לא הזכרתי שחקנים כמו איזט האירוביץ' או מוחמד בשיץ, מה שמראה את העומק של הנבחרת הזו. מה שאנחנו צריכים לקוות לו זו רק התעלות של הנבחרת יחד עם הדחיפה של הקהל הביתי. בוסניה עושה את זה מצויין במגרש הביתי שלה - ככה היא חילצה תיקו במשחק מול ישראל במוקדמות מונדיאל 2002, כשנבחרת בוסניה הייתה אז חבורה של שחקנים די בינונית.
ואולי הבעיה בנו היא בהבדלי התפיסה, ולשם כך יש גם סיפור:
בארץ, יש שחקן עבר של הנבחרת שחושב שהוא יותר טוב מכולם. הוא מתלונן בכל פעם שהנבחרת מחליטה לתת לו כרטיסים למקום גרוע באצטדיון ועד לפני כמה חודשים הוא היה פרשן שנכנס בכל מי שזז בנבחרת.
לבוסנים יש את מוחמד קוניץ'. הוא נכנס להיסטוריה של הכדורגל הבוסני בזכות היותו הקפטן הראשון של נבחרת בוסניה ובזכות קריירה ענפה באירופה (בעיקר בקובנטרי). את קוניץ' ראיתי בברזיל, אחרי המשחק האחרון של נבחרתו מול אירן. הוא הגיע לשם בתור פרשן של הטלוויזיה הבוסנית, אבל באותו ערב הוא התנהג כאחרון האוהדים - לבוש בחולצה כחולה, שר, רקד, לחץ יד לכל מי שהיה שם, דיבר עם כולם - אחד משלנו.
כנראה שההיעדרות של דז'קו תשפיע על הנבחרת שלו, אבל היא לא תשפיע בצורה משמעותית על נבחרת שמבחינתה אין בה כוכבים.

קצת אחרת - מדריך לצופה האלטרנטיבי (2)

כמו שהבטחתי, בכל סוף שבוע יהיו פה המלצות לקראת משחקי סוף השבוע - הכי רחוק שאתם יכולים לחשוב ממסי ורונאלדו, אבל הרבה יותר טוב מהם - באחריות.



יום שבת, 16:30, אנגליה - ניו זילנד (משחק ידידות)
את הסיקור הפעם אני פותח דווקא עם משחק שהוא לא משחק כדורגל, אלא דווקא משחק ראגבי. כמדי שנה, בתחילת חודש נובמבר, הנבחרות הבכירות של חצי הכדור הדרומי (אוסטרליה, דרום אפריקה, ניו זילנד והחברה החדשה ארגנטינה) יוצאות למסעות משחקים מול הנבחרות הבכירות של אירופה (אנגליה, סקוטלנד, ווילס, צפון אירלנד, צרפת ואיטליה). מסע המשחקים הנוכחי של ניו זילנד, אלופת העולם המכהנת, נפתח מול זו שרוצה לקחת ממנה את התואר יותר מהכל.
אצטדיון טוויקנהאם, האצטדיון שיארח את המשחק, הוא היכל החלומות של הראגבי העולמי - בערך מה שוומבלי או המרקאנה עבור עולם הכדורגל. בשנה הבאה אנגליה תארח את גביע העולם, כשטוויקנהאם יארח את הגמר. עבור אנגליה זה מובן מאליו שכל דבר מלבד זכייה יחשב כישלון, בעוד שהניו זילנדים חולמים לעשות היסטוריה עם תואר שלישי (הם מחזיקים בשיא התארים יחד עם אוסטרליה ודרום אפריקה).
משחק ידידות זה אולי תיאור גרוע למה שהולך לקרות שם על הדשא. שתי הנבחרות נפגשו 39 פעמים בהיסטוריה, גם במסגרת המשחקים הבינלאומיים וגם במסגרת גביע העולם - אנגליה הצליחה לנצח רק 7 פעמים. הניצחון האחרון של אנגליה על ניו זילנד בבית היה ב-2012 וקטע רצף של 9 שנים בלי ניצחון ו-10 שנים בלי ניצחון בית. הרצף הנוכחי עומד על 4 ניצחונות ניו זילנדים, כשהאנגלים עוד זוכרים את התבוסה המשפילה שלהם במשחק האחרון ביוני 36:13.
שתי הנבחרות מגיעות עם סגלים חזקים, כשבאנגליה יבלטו דילן הארטלי, ג'יימס האסקל וכריס רובשואו, בעוד שבניו זילנד יבלטו שלושה שחקנים עם מעל ל-100 הופעות בנבחרת - ריצ'י מקו, קוון מאלאמו ודן קרטר.



יום ראשון, 21:00, גרמיו - אינטרנסיונל (הליגה הברזילאית)
נתחיל את טיול הדרבים שלנו בדרום אמריקה עם הגרנאל (Grenal), הדרבי הגדול של פורטו אלגרה.
בברזיל, על פי רוב, המשחקים הגדולים מבחינת עניין של ברזיל כולה הם מפגשים שכוללים קבוצות מסאו פאולו וריו דה ז'ניירו, אבל יש לא מעט דרבים מחוץ לערים הללו שמצליחים לעורר עניין.
הסיפור המעניין מאחורי היריבות הזו הוא סיפור הקמתה של אינטרנסיונל. במשך שנים, מקימי המועדון, האחים פופה, לא הצליחו למצוא מועדון בפורטו אלגרה שיסכים לקבל אותם, מאחר ושני המועדונים שהיו קיימים כבר (גרמיו ופוסבאל) היו מועדונים פרטיים לאנשים ממוצא גרמני. אחרי זמן מה, הצליחו האחים לשכנע קבוצה של חברים מספסל הלימודים באוניברסיטה להקים קבוצה של איטלקים בפורטו אלגרה, וזו נקראה אינטרנסיונל - על שמה של אינטר מהמולדת הרחוקה.
שתי הקבוצות הללו היום הן השליטות הבלתי מעורערות של הכדורגל בעיר ובמחוז שלהן (ריו גרנדה דו סול). העונה הן נפגשו כבר שלוש פעמים זו עם זו, ואינטרנסיונל מחזיקה במאזן מושלם - ניצחון כפול (1:2 ו-1:4) בגמר הליגה המחוזית בתחילת השנה ועוד ניצחון ליגה (0:2). שתי הקבוצות שהבינו כמו כל הליגה שיהיה כנראה קשה להדביק את קרוזיירו המוליכה, נמצאות במאבק על הכרטיסים לגביע הליברטדורס - כששלוש קבוצות (כולל האלופה) עולות אוטומטית, והרביעית תצטרך לעבור את המוקדמות.
אינטרנסיונל (מקום 3, 53 נקודות) כוללת כמה שחקנים נהדרים כמו אנדראס ד'אלסנדרו הארגנטינאי, נילמאר ורפאל מאורה, אבל מעל כולם עומדים שני שחקנים עם רזומה אירופי מרשים - הבלם ז'ואן ששיחק קרוב לעשור בבאייר לברקוזן ורומא והיה חלק מסגל הנבחרת הברזילאית בשני מונדיאלים והשוער הוותיק דידה, שמלבד רזומה מרשים בתור שוער מילאן, גם חצה את הכביש בחורף האחרון (הפגרה בברזיל היא בין דצמבר למרץ) ועבר מגרמיו לאינטרנסיונל.
גם לגרמיו (מקום 7, 51 נקודות) יש מה להציע, כשבין שחקניה ניתן למצוא את דודו, שברח מהבלאגן באוקראינה והוא כרגע מושאל מדינאמו קייב, זה רוברטו הקשיש בן ה-40 ופליפה באסטוס. אבל מי שמושך יותר מכולם עניין הוא המאמן של הקבוצה. בברזיל, מדינה שבה אוהבים להחליף מאמנים יותר מהר מגרביים, אנדרסון מוריירה פוטר במהלך פגרת המונדיאל, אחרי פתיחת העונה ה"חלשה" של 15 נקודות מ-9 משחקים. המחליף שלו היה מאמן שבדיוק התפנה בשוק - לואיז פליפה סקולארי, רגע אחרי שחטף שביעייה מגרמניה. הבעיה היא שהוא הנהיג בגרמיו סגנון די משעמם (אולי טראומה מהתבוסה) - 13 משחקים מתוך 19 שהוא אימן נגמרו בתיקו מאופס או 0:1 קטן.



יום ראשון, 22:00, קלוב נסיונל - פניארול (הליגה האורוגוואית)
אם בכל זאת החלטתם להימנע מהאופציה שהמשחק בברזיל יהיה פחות מעניין מהצפוי, זה הזמן לחצות את הגבול לאורוגוואי, אל הדרבי הגדול של מונטווידאו, או כמו שקוראים לו שם: הקלאסיקו של אורוגוואי.
פניארול הוקמה ה-1891 תחת השם CURCC, מועדון קריקט וכדורגל שנועד להעביר את זמנם של עובדי הרכבת הבריטיים באורוגוואי. המועדון הוקם בשכונת פניארול בעיר, ומכאן הגיע שמה של קבוצת הכדורגל, וצבעי המועדון התבססו על צבעי הקטרים באותם ימים (שחור-צהוב). נסיונל, שהוקמה 8 שנים לאחר מכן, הייתה עוף מוזר בכדורגל ביבשת אמריקה באותם ימים, מאחר והייתה הקבוצה הראשונה שלא הוקמה בידי אירופאים, וככזאת היא הייתה לאומית מאוד (כמו שמה) וביססה את צבעי המועדון (כחול-אדום) על צבעיו של גיבור לאומי.
מדובר ביריבות העתיקה ביותר מחוץ לאי הבריטי, המשחק הראשון בהיסטוריה התקיים ביולי 1900 ופניארול ניצחה בו 0:2. 511 משחקים התקיימו עד היום בין הקבוצות, ומאזן הניצחונות עומד באופן ברור לטובת פניארול - 182:166. מבחינת תארים, העניינים צפופים: 49 אליפויות לפניארול לעומת 44 של נסיונל (כל יתר הקבוצות זכו ביחד ב-16 אליפויות), פניארול זכתה 5 פעמים בליברטדורס לעומת 3 של נסיונל ושתי הקבוצות זכו ב-3 גביעים בין-יבשתיים ביחד.
השיטה באורוגוואי זהה לשיטה שקיימת בלא מעט ליגות דרום אמריקאיות - עונה מחולקת לשתיים (אפרטורה וקלאוסורה), כשהאלופות משחקות בסוף העונה בגמר הליגה. האפרטורה של העונה הזו נפתחה בצורה מושלמת עבור פניארול - 30 נקודות מתוך 33 אפשריות נתנו לה פער כמעט בלתי אפשרי לסגירה, כשניצחון שלה ביום ראשון יעניק לה את התואר הלא רשמי של אלופת האפרטורה. בכל מקרה, ניצחון כזה יבטיח באופן רשמי שפניארול כבר לא תצליח לסגור את הפער גם לא באופן תיאורטי, כשהיא נמצא במקום השלישי בפער עצום של 11 נקודות.
ועל מי שווה לשים עין? בנסיונל יש את השוער הוותיק גוסטבו מונואה, ששיחק לא מעט שנים בספרד, כך גם איבן אלונסו, שכרגע מוביל את הכיבושים עם 11 שערים העונה, וחורחה פוסילה, שהיה חלק מהעונה הגדולה של פורטו לפני כמה שנים עם אנדרה וילאש בואש. לעומתם, בפניארול יש את פביאן אסטויאנוף, שעשה שנים יפות בליגה הספרדית והיוונית, ומרסלו זלאייטה הוותיק, שזכור בזכות שנותיו ביובנטוס הגדולה של העשור הקודם.

יאללה מכות

ישנם רבים שעושים את הקישור הבלתי נמנע בין הדיון על האלימות הגואה, שהרימה אתמול באופן מופגן את הראש שלה בדרבי, לבין העובדה שהוא מתקיים בבוקר ה-4 בנובמבר.
לפני שמדברים על רצח של ראש ממשלה והשלכותיו (כל אחד לכיוון המחנה הפוליטי שלה), צריך לעסוק בדבר האמיתי - אדם נרצח בגלל שהוא פשוט חשב אחרת מאדם אחר. אף אחד מאיתנו לא היה חושב, נניח, ללכת מכות עם אדם שיושב בכיסא לידו באוטובוס בגלל שהוא עושה דברים שלא מוצאים חן בעיני. האירוע ההוא טמן את הזרעים, או שאולי בכלל טיפח את העץ, של האלימות וחוסר הסובלנות.



הפוסט המקורי של אחרי הדרבי היה אמור להיות מוקדש לערן זהבי. עד כמה שהוא מעדיף להיות ראש לשועלים כשחקן בכיר בליגת העל מאשר זנב לאריות כשחקן בינוני בחו"ל, עד כמה הוא פרובוקטור ועד כמה הכסף הגדול של מכבי תל אביב עיוור אותו.
ואז הגיע המשחק.
אני מודה, אני לא מחבב גדול של ערן זהבי, הוא אחד השחקנים הכי אוברייטד שהיו קיימים בכדורגל הישראלי אי פעם. ההתנהגות שלו אתמול אחרי כיבוש הפנדל, הייתה לא מפתיעה, אבל הייתה טיפשית לחלוטין. העניין החמור הוא שבגלל אקט טיפשי שלו, קם טיפש יותר גדול בדמות אותו אוהד הפועל תל אביב, שהחליט שלא מתאים לו, וירד אל כר הדשא. אני לא מתייחס עכשיו למה קרה או לא קרה, אבל שוב פעם התנהגות של אדם אחד, שהיא בהחלט מכעיסה, גרמה לאדם לרדת לכר הדשא ולקחת את החוק לידיים.



עכשיו צריך לדבר על היום שאחרי. בכל פעם שאנחנו חושבים שראינו כבר הכל, האלימות במגרשי הכדורגל מצליחה לשבור את שיא שפל של עצמה.
שני גורמים מרכזיים צריכים לקחת פה אחריות ומהר.
בראש ובראשונה, רשויות החוק, המשטרה ובתי המשפט. לא יכולות להיות שבמדינת חוק, האלימות תקבל חותמת הכשר במגרשי הספורט. מישהו היה יכול לדמיין שאירוע כזה ברחוב היה נגמר בקנס כספי במקרה הטוב ובשחרור בערבות במקרה הרע? מגרשי הספורט הם לא תחום נפרד שבו הכל מותר. ביום שהמשטרה באמת תעצור את מי שמתפרע במגרשי הכדורגל, תעמיד אותם לדין ובתי המשפט יפסקו עליהם עונשי מאסר כבדים במקום עונשי הרחקה מהמגרשים למשך תקופה קצרה, אז אולי תהיה פה טיפה הרתעה.
שנית, גם לקבוצות יש אחריות. אם במועדון (הפעם בהקשר של מועדון ריקודים) יש אירוע אלימות קיצונית, המשטרה לא תמצמץ וכבר למחרת תוציא צו סגירה לכמה שבועות. במקרה הזה מבינים שלבעלים יש אחריות על מי נכנס לתחומו. לעומת זאת, מועדוני הכדורגל מתנערים מאחריות, לא רוצים לקחת חלק במאבק מול האוהדים שלהם - וכך נוצר חלל ריק שמאפשר לאוהדים לפעול באלימות, בלי שאף אחד באמת יטפל בהם. במקרה הזה יש פה צביעות, כי בדרך כלל אותם אנשים שטוענים שרמון או גולדהאר לא יכולים לטפל באוהדים שלהם, רוצים שטביב יטפל בלה פמיליה. ואם קבוצה לא יכולה לטפל בהתנהגות של אוהדיה, אולי בכלל היא צריכה לקיים את המשחקים שלה בלי קהל? ככה היא תוכל מראש למנוע את כל הבעיות.



התחלתי עם רבין, ואני אסיים דווקא עם הצד השני.
הזיכרון של הציבור הישראלי קצר. בעוד שבועיים כולם ישכחו מאירועי הדרבי והכל יראה בסדר. אבל השאלה היא האם טראומה מאירוע כזה יכולה לעורר שינוי או לא? כי אם לא, נקבע פה רף סבלנות, שיראה לכולנו לגיטימי - למרות שהוא ממש לא.

http://www.youtube.com/watch?v=o6mmTZKtMns

קצת אחרת - מדריך לצופה האלטרנטיבי (1)

החלטתי לפתוח בסוג של פינה חדשה לטובת כל אותם האוהדים שרוצים לראות כדורגל טוב, אבל קצת אחר. כזה שלא מנפחים את השכל עליו, כזה שנראה לא רע במציאות וכזה שלא תמצאו באף ערוץ טלוויזיה הגיוני בארץ אלא בשידורי סטרים מקרטעים ברשת.
שנתחיל?



יום שבת, 19:30 - אל הילאל נגד ווסטרן סידני וונדררס (ליגת האלופות של אסיה)
לפני כמעט 50 שנה, בשנת 1967, התחילו באסיה במסורת חדשה של טורניר לאלופות הליגות באסיה. בארבע הטורניר הראשונים שלו (שהתקיימו אז בשיטת נוקאאוט לכל אורך הדרך) נרשמה שושלת יפה ומכובדת של הקבוצות מעיר קטנה בשם תל אביב (מכבי תל אביב עם שני תארים והפועל תל אביב עם תואר אחד והפסד בגמר).
מאז השיטה שונתה בצורה קיצונית - ליגת האלופות היום כוללת 32 קבוצות מהליגות שההתאחדות האסיאתית הגדירה אותן בדרגה הגבוהה ביותר של הכדורגל האסיאתי (אחת לשלוש שנים מבצעים "שינויים" שלא באמת קורים), הקבוצות מחולקות לבתים לפי אזורים (16 ל"מזרח" ו-16 ל"מערב"), ומשם הן ממשיכות לשלב נוקאאוט גם כן לפי אזורים. למעשה שתי הקבוצות שעלו לגמר עלו בתור אלופת המזרח (ווסטרן סידני וונדררס מאוסטרליה) ואלופת המערב (אל הילאל מסעודיה).
בניגוד ליתר נסיכויות המפרץ, בערב הסעודית הליגה לא מביאה כוכבים גדולים. כך גם באל הילאל שהשחקנים הזרים הבולטים שלה הם טיאגו נבס, שבשיאו שיחק 9 משחקים בהמבורג, וקוואק טאי ווי הקוריאני, שהיה הנציג היחיד של הליגה במונדיאל האחרון. מי שנותנים את הטון בקבוצה הם שני הסעודים הוותיקים - סעוד קארירי ויאסר אל קחטאני - שניהם שחקני נבחרת שהספיקו גם לשחק במונדיאל האחרון של נבחרתם ב-2006. הקבוצה שלהם פספסה את האליפות בשנה שעברה ב-2 נקודות בלבד ואת העונה הנוכחית הם פתחו בצורה סבירה במקום ה-6.
מהצד השני עומד הכוח העולה של הליגה האוסטרלית, ווסטרן סידני וונדררס. הסיפור של הוונדררס מעניין כי הוא נולד מתוך ניסיון ההצלה של הליגה האוסטרלית. רגע אחרי שכוכבים כמו דל פיירו והסקי הגיעו, ניסו בהנהלת ה-A-League לנסות ולייצר אלטרנטיבה לפ.צ. סידני באמצעות יריבה שתגיע מהפרברים המערביים של העיר, שמזוהים עם כמויות של מהגרים ממדינות כדורגל (בעיקר מהבלקן). הקהילה בחרה את הכל דרך האינטרנט - שם, צבעי החולצה, מיקום וזהות תרבותית - והקהל מצביע ברגליים. בעונתה הראשונה היא הצליחה לסיים במקום הראשון בעונה הסדירה ולדהור עד להפסד בגמר הפלייאוף. כדי להראות שזה לא מקרי, היא הצליחה לסיים במקום השני בעונה לאחר מכן ולשחזר שוב פעם את הגעתה לגמר הפלייאוף. ומי שיחפש שחקני ענק בסדר גודל של דל פיירו, כמעט ולא ימצא אותם שם - שינז'י אונו חזר לסיבוב פרישה ביפן, והכוכבים המקומיים הם מכתיבי הקצב: אנטה צ'וביץ', ניקיטה רוקאביצה (שהיה מועמד למכבי בקיץ) ומארק ברידג'.
ביום שבת יתקיים הגומלין של משחק הגמר באצטדיון המלך פאהד בריאד, בירת ערב הסעודית. במשחק הראשון ניצחו האוסטרלים 0:1 והם מקווים להשלים את המלאכה. אל הילאל תקווה לרשום זכייה שלישית (ראשונה מאז שנת 2000), כשמלבד תואר יש גם עוד פרס קטן למנצחת - להיות רחוקה ניצחון אחד ממפגש מול ריאל מדריד באליפות העולם לקבוצות (רק לנצח את קרוז אזול המכסיקנית, אלופת צפון אמריקה, וזהו).



יום שבת, 20:15 - סטיף נגד ויטה קלאב (ליגת האלופות של אפריקה)
גם באפריקה יסגרו סיפור ביום שבת, עם גומלין גמר ליגת האלופות של אפריקה בין סטיף האלג'יראית לקבוצת ויטה קלאב מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (ככה קוראים למדינה, כדי לא להתבלבל עם קונגו, פעם קראו למדינה הזאת זאיר). סטיף תארח את המשחק כשהיא מגיע עם תיקו 2:2 מהמשחק הראשון וכדי להגדיל את כמות הקהל היא עזבה את אצטדיונה ה"קטן" בן 25 אלף המקומות, לטובת האצטדיון בבלידה, 45 אלף מקומות.
במשך שנים הייתה השתלטות של אל אהלי המצרית על המפעל הזה - חמישה מתוך תשעת הגמרים האחרונים הסתיימו בזכייה של הקבוצה ועוד גמר אחד הסתיים בהפסד. השנה אל אהלי, האלופה המכהנת, הודחה בסיבוב השני בהפסד מביך מול אל אהלי אחרת, מלוב. הדבר הזה פתח סיכוי גם לקבוצות אחרות ורבים דיברו על האופציה שגם גמר כל-קונגולזי בין ויטה קלאב למזמבה יקרה. בפועל ויטה קלאב עברה די בקלות את ספקסיאן הטוניסאית, אבל מזמבה גימגמה והודחה בגלל שערי חוץ מול סטיף.
מיותר לציין שהרמה בליגות האפריקאיות היא חלשה להחריד, ולכן רוב הכוכבים של המדינות הללו בדרך כלל עוברים למדינות האם - הקונגולזים לבלגיה, האלג'יראים לצרפת. השחקנים הללו בדרך כלל עוזבים בגילאים צעירים (לפני גילאי נוער לפעמים) ולכן גם קשה למצוא שחקנים בקבוצות הללו עם עבר מפואר או שחקנים ששיחקו בקבוצות הללו בגילאי בוגרים והפכו לשחקני על.
סטיף חולמת להשלים זכייה, אחרי שהפכה לקבוצה האלג'יראית הראשונה בגמר מאז 1990, אז קאבילייה את נקאנה רד דווילס הזמבית, ולזכות בפעם השנייה בתואר. גם לויטה קלאב היה עבר גדול במפעל, עם זכייה אחת ב-1973, אבל יש לה טראומה מהגמר האחרון שלה ב-1981 - אז הפסידה לטיזי-אוזו האלג'יראית. גם כאן הזוכה תקבל פרס, עלייה לאליפות העולם למועדונים - היריבה שלהם תיקבע במשחק מוקדם בין מגרב טטואן (אלופת מרוקו המארחת) ואוקלנד סיטי (אלופת אוקיאניה), כשניצחון של אלופת אפריקה יפגיש אותם עם סן לורנצו החזקה.



יום ראשון, 14:30 - ז'לזניצ'אר נגד פ.ק. סראייבו (הליגה הבוסנית)
מה יכול להיות יותר טוב מיריבות מרה בבלקנים ביום ראשון בצהריים?
בניגוד ליריבויות רבות, היריבות הזו - הדרבי הגדול של סראייבו - לא מבוססת על רקע אתני, אלא על יריבות ספורטיבית טהורה כמו שנהוג בהרבה מקומות.
ז'לזניצ'אר הוקמה ב-1921 כקבוצה שייצגה את פועלי הרכבת, ומכאן גם שמה (פירוש השם בבוסנית - פועל רכבת). ככזו, הקבוצה הייתה מעורבת, בניגוד לקבוצות האחרות שפעלו בסראייבו עד אז. היא הגידרה את עצמה כקבוצה שאיחדה בין אנשים, והצליחה לעשות זאת לא רע. בשל מצבה הכלכלי הרעוע, היא הצליחה להתחבב במיוחד על אנשי המעמד הנמוך. בימים שלפני פירוק יוגוסלביה היא רשמה שני הישגים גדולים - רבע גמר גביע אופ"א ב-1972 וחצי גמר גביע אופ"א ב-1985. מאז פירוק יוגוסלביה וכינונה של בוסניה והרצגובינה, היא הצליחה לזכות בחמש אליפויות וחמישה גביעים. מי שמחפש שחקנים מעניינים ימצא אותם בדמותם של מריאן אנטולוביץ' וסרדז'אן סטאניץ' - לא שמות שאמורים להגיד לכם יותר מדי אם לא התעניינתם בכדורגל באזור.
לעומתה, פ.ק. סראייבו הוקמה על ידי הרשויות כדי שתהיה קבוצה חזקה שתייצג את העיר. בהתחלה היא קיבלה את השם המפוקפק טורפדו, אבל לבסוף נסגרו על השם פ.ק., הלא הוא מועדון כדורגל בבוסנית. למרות הכסף הגדול שהיה לה, היא כמעט ולא יכלה להתחרות עם הקבוצות הגדולות של יוגוסלביה, אבל יש לה רגע אחד של כבוד - בשנת 1968 היא נפגשה בשמינית הגמר של גביע האלופות עם מנצ'סטר יונייטד וחילצה ממנה 0:0 בבית והפסידה בקושי 2:1 באולד טראפורד, רק נזכיר שמדובר במנצ'סטר יונייטד האגדית של תינוקות באזבי, שסיימה כאלופת אירופה באותה עונה. מאז פירוק יוגוסלביה יש לה שתי אליפויות וחמישה גביעים (כמו ז'לזניצ'אר), אבל כרגיל הכסף מדבר בקבוצה הזו. בשנה שעברה רכש אותה וינסנט טאן המלזי, אותו אחד שרכש גם את קארדיף סיטי. השחקנים הבולטים בקבוצה הם קרסטה ולקוסקי ושבקו אוקיץ', אבל עבורנו יש רק שם אחד שבולט מעל כולם - המנג'ר מהו קודרו, שנדד פעם כשחקן בין קבוצות כמו טנריפה, סוסיאדד, ברצלונה ומכבי תל אביב.

בהמות

נפתח עם קצת מקורות מהיהדות: "מותר האדם מן הבהמה". בימינו משמש הביטוי כהשוואה בין האדם לבהמה. שניהם בני תמותה, אבל לאדם יש עליונות מוסרית על פני הבהמה, ובניגוד אליה הוא נושא באחריות המוסרית למעשיו. לעומת זאת, בפסוק המקורי, מתוך קהלת, אומרים דווקא ההפך - אין הבדל בין בהמות לבני אדם.
וכאן מתחיל הסיפור.



על מאמן כמו מנחם קורצקי נהוג להגיד בדרך כלל "המרענן הרשמי של הליגה". 43 משחקים הוא ניהל בליגת העל כמאמן, והמאזן שלו מרשים - 14 ניצחונות, 16 תוצאות תיקו ו-13 הפסדים. כשלוקחים בחשבון שאת רוב המשחקים במאזן הזה הוא רושם כמאמן של רמת השרון ורעננה, המאזן אפילו עוד יותר מרשים. יצחק שום היה המאמן האחרון שאימן בבית"ר ירושלים ופתח עונה עם 5 משחקים ללא הפסד, בעונת 2007/8, נגמר באליפות.
למרות כל ההישגים המרשימים האלה, ולמרות שהוא זוכה להערכה די רחבה גם מהתקשורת, עדיין יש אנשים שמרשים לפקפק בו. אתמול נשבר שיא חדש כשפורסמה הקלטה שבו הוא נשמע מקלל אוהד בית"ר. אין פה שום הצדקה למעשים של קורצקי, אבל כמו שאמרו "אין עשן בלי אש". העובדה שקורצקי קיבל קללות, הטרדות ואיומים במשך כמה שבועות הוצנעה, אם בכלל הוזכרה, ושמו של העבריין (הטרדה טלפונית זו עדיין עבירה במדינת ישראל) לא ידועה וזהותו נשארה כ"אוהד בית"ר ירושלים".
קשה לי להאמין שמישהו שישים את עצמו במקום של קורצקי לא יוכל להבין את המעשים שלו. שוב פעם, אין שום הצדקה במעשים כאלו, אבל בינתיים כולם עושים לו משפט שדה, בזמן שהעבריין הנוסף לא מקבל אפילו שביב של עליהום.



בכלל, נראה כאילו אוהדי בית"ר ירושלים מוצגים כאנשים שלא מחוברים למציאות. כאלו שעושים משהו ואחר כך המומים מהתוצאות.
קחו לדוגמה את דודי מזרחי, מגיבורי לה פמיליה. על הבחור הזה יכולתם לשמוע אם אתם לא אוהדי בית"ר ירושלים באחד משני המקרים הבאים: בסדרה של מיקי חיימוביץ' שבה הפגישה בין שתי דמויות מצדדים שונים של המתרס (במקרה שלו הוא נפגש עם מוחמד גאדיר, שחקן בני סכנין) או בכותרות שהיו באתר וואן לאחרונה על ה"סולחה המרגשת בינו לבין קורנפיין".
תקציר העלילה: בתוך כל סערת סדאייב וקדאייב, הפגינו אוהדי בית"ר ירושלים מחוץ לביתו של איציק קורנפיין בדרישה שיתפטר. כשקורנפיין יצא אל האוהדים ניגש אליו אדון דודי מזרחי וצעק בפניו בפשטות "אני אזיין את אשתך". הדבר הזה הגיע לכדי תביעה על הטרדה מינית, עברו מאז כמה שנים ואותו דודי מזרחי נאלץ לשלם פיצויים לקורנפיין. כדי להראות את חומרת העניין צריך להוסיף גם שהעונש למזרחי ניתן בהיעדרו, כי הוא פשט בחר שלא להתייצב למשפט והוא מעולם לא הביע חרטה על הדברים. יותר מזה, דודי מזרחי חשב שהוא זה שנפגע וקורנפיין צריך להתנצל.



אין הבדל גדול בין שני המקרים.
יש מן תחושה חוזרת ומאוסה בסיקור התקשורתי על אוהדי בית"ר ירושלים. מאז ומעולם הייתה לאוהדי בית"ר ירושלים תדמית של "הערסים מהשכונה", אלו שדודו טופז הגדיר אותם בזמנו צ'חצ'חים ואמר עליהם שבמקרה הטוב הם היו ש.ג., אם בכלל עשו צבא. אלו שהם טיפשים מדי בכדי לחבר משפט הגיוני רצוף בעברית, וגורלם יהיה לנוע בין החיים האזרחיים לבתי הכלא.
אבל מישהו צריך להגיד את האמת. קורנפיין לקח את זה קיצוני מדי עם תביעה על הטרדה מינית וקורצקי לקח את זה קיצוני מדי כשהתחיל לקלל בטלפון, אבל מהצד השני עומדים שני אוהדי בית"ר ירושלים שגם הם לא צדיקים מוחלטים.
מבלי להכליל, כמו השניים הללו יש עוד רבים שהם אלימים (גם במישור המילולי וגם במישור הפיזי), אבל בתקשורת ממשיכים להתייחס אליהם כאל כאלו שלא מודעים לחומרת המעשים שלהם. במדינה שבה ראש הממשלה ונשיא המדינה ידועים כאוהדי בית"ר ירושלים, אי אפשר להגיד שכל אוהדי בית"ר הם עדיין אותם אנשים אלימים וחסרי תרבות, וכמו כל קבוצה של אנשים שיש בה מיעוט שסוטה מדרך הישר, אנחנו צריכים להוקיע אותם ולא לתת להם במה.

http://www.youtube.com/watch?v=OhQ4vufwY9k