גדול שחקני הסוקר

בתוכנית של ג'ימי קימל יש פינה מעניינת שבה שולחים כתב למשאל רחוב, ובכל פעם הפינה הזו מראה עד כמה האמריקאים מנותקים ממה שקורה סביבם. במונדיאל האחרון, הכתב שאל את העוברים והשבים על דעתם לגבי ההופעה ההירואית של לנדון דונובן במונדיאל. אלו שענו שיבחו אותו בצורה בלתי רגילה, אבל התעלמו מדבר אחד - לנדון דונובן לא היה בסגל.
(והנה הקטע המלא, כולל פתרון לשאלה מי נשך את קייליני:)

http://www.youtube.com/watch?v=y9xc4jOHca0

לנדון דונובן הוא אחד השחקנים הגדולים שקמו בכדורגל האמריקאי, ואם להיות כנים הוא מספר את סיפורו של הכדורגל האמריקאי.
לנדון היה ילד בן 12 כשהאומה האמריקאית גילתה את הסוקר (או לחילופין: פוטבול שבו באמת משתמשים ברגל). מונדיאל 1994 חיבר את הכדורגל לאמריקאים, שהתחילו לנסות ולפתח אותו, אחרי הכל האמריקאים יודעים למנף הצלחה, וזה היה מתבקש אחרי העלייה ההיסטורית לשמינית הגמר. לצורך כך האמריקאים הקימו אקדמיות שנועדו לפתח שחקנים, ובשנת 1997 מגיע דונובן לאקדמיית IMG, שהכשירה את נבחרת הנוער של ארה"ב. אחרי שנתיים, אותה נבחרת, שלצד לנדון דונובן כוללת גם שמות כמו ד'מרקוס ביזלי ואוגוצ'י אונייוו, מצליחה לדהור לעבור המקום הרביעי באותו הטורניר. דונובן כבש שלושה שערים באותו טורניר, והצליח להיכנס לפנקסי הסקאוטים.
באייר לברקוזן אמנם רכשה אותו, אבל אחרי עונה אחת מוצלחת במילואים, הוא לא הצליח להשתלב בקבוצה הבוגרת. במשך 4 עונות הוא היה מושאל לסן חוזה ארת'קווייקס, איתה זכה בשני תארי האליפות הראשונים שלו. כשהוא סיים את החוזה שלו בלברקוזן, דונובן קיפל את עצמו חזרה לארה"ב, והפך לאחד הסמלים הגדולים של הלוס אנג'לס גלקסי בכל הזמנים - 247 הופעות, 112 שערים, 107 בישולים, 4 תארי אליפות - מלבד שיא ההופעות (ששייך לקובי ג'ונס, אגדה בפני עצמו), דונובן ניפץ כל שיא מועדון, כששיא הכיבושים שלו (יחד עם עוד 32 שערים במדי סן חוזה), מעמידים אותו כמלך השערים של הליגה בכל הזמנים. הדומיננטיות שלו בגלקסי כמעט ומשכיחה את העובדה שבפגרות הוא היה מושאל מדי פעם, וזכה לשחק באברטון ובאיירן מינכן.

אבל את הסיפור האמיתי צריך לספר מהכיוון של הנבחרת.
מונדיאל 1998 ריסק את הנבחרת האמריקאית חזרה אל הקרשים. אמנם נבחרות גרמניה ויוגוסלביה היו חזקות ממנה בהרבה, אבל הפסד מביך מול נבחרת אירן (2:1) שלח את האמריקאים הביתה מובכים למדי. עד מונדיאל 2002, האמריקאים כבר התחילו לבסס את הנבחרת שלהם על אותה נבחרת שזכתה במקום הרביעי במונדיאל הנוער ב-1999.
החימום למונדיאל 2002 היה מוצלח, דונובן זכה בפעם הראשונה בגביע הזהב, היה חלק מנבחרת הטורניר, ועד המונדיאל הוא כבר הספיק לכבוש כמה שערים במשחקי הכנה. אבל שום דבר לא הכין אותם באמת להופעה הגדולה במונדיאל - ניצחון מול פורטוגל ותיקו מול דרום קוריאה הכינו את הקרקע לחגיגות, וגם שער הבכורה של דונובן שהגיע דווקא בהפסד מול פולין היה חלק משלב בתים נהדר שהוביל את ארה"ב אל שמינית הגמר. דונובן כבש שוב ב-0:2 על מקסיקו בשמינית הגמר, ורק גרמניה אימתנית עצרה אותם ברבע הגמר. דונובן הספיק לשחק בעוד שני מונדיאלים - מונדיאל 2006 היה קטסטרופלי מבחינת כל נבחרת ארה"ב, אבל מונדיאל 2010 היה הרבה יותר מוצלח, עם שמינית גמר ושלושה שערים (מתוך חמישה שארה"ב הבקיעה).
כמובן שגם ההשתלטות האמריקאית על גביע הזהב באה לידי ביטוי, עם 4 תארים, כשלנדון דונובן כובש בצרורות - 3 פעמים הוא מסיים כמלך השערים של הטורניר, וברזומה שלו יש 18 שערים, יותר מכל שחקן אחר. אבל עם כל הכבוד לגביע הזהב, אחת ההופעות הגדולות שלו בנבחרת הבוגרת מגיעה במסגרת גביע הקונפדרציות ב-2009. למרות ההפסדים מול איטליה וברזיל, ניצחון 0:3 גדול של האמריקאים מול מצרים מעלה אותם לחצי הגמר, שם הם קוטעים לספרד רצף של 35 משחקים בלי הפסד. בגמר מול ברזיל, דמפסי ודונובן העלו את האמריקאים ליתרון מהיר של 0:2 בדקה ה-27, אבל הברזילאים המנוסים הצליחו להפוך את התוצאה ולהשאיר את האמריקאים מאוכזבים.

בדרך כלל כששחקן פורש, במיוחד אם הוא מגיע ממדינה שבה הכדורגל הוא יחסית ברמה בינונית, נהוג לדבר על החלל הגדול שהוא משאיר. המונדיאל האחרון מראה באיזשהו מקום שהמורשת של דונובן נשמרת גם בלעדיו. קלינסמן ניפה אותו מהסגל למונדיאל האחרון רגע לפני היציאה לברזיל, מה שהוביל את קלינט דמפסי, אותו אחד שכבש יחד עם דונובן בגמר גביע הקונפדרציות, לעמדת הקפטן ולהוביל את ארה"ב למונדיאל ענק שלה עם ניצחון על גאנה, תיקו מול פורטוגל והפסד מינימלי לגרמניה בבתים, ולאחר מכן הופעה יפה בשמינית הגמר מול בלגיה, למרות ההפסד.
זה נראה מצוין, הכדורגל האמריקאי ממשיך לצבור תאוצה לאט. יותר ילדים משחקים כדורגל (יש כאלו שאומרים שהוא הולך לעבור את ההוקי קרח), הנבחרת האמריקאית הולכת ומתפתחת גם בזירה הבינלאומית ולא רק בקרבות הראש בראש מול מקסיקו
אז אפשר לוותר על הדיבורים על "חלל שנוצר". אותם מילים נאמרו אחרי הפרישה של קובי ג'ונס, שהיה אחד השחקנים הבולטים של נבחרת ארה"ב בשנות ה-90. דונובן הוביל דור צעיר שהצליח לעלות על קודמיו. הנבחרת האמריקאית הנוכחית, שכוללת כמה ילדים כמו ג'וליאון גרין (19), ד'אנדרה ידלין (20) וארון יוהאנסון (23), עוד תעלה על זו של דונובן.
אבל בינתיים, מה שנשאר לנו, אוהדי הכדורגל בכל העולם, זה לעמוד, להריע ולהגיד תודה ללנדון דונובן, האיש ששם את ארה"ב על המפה.