אין ספק, מדובר במאבק פוליטי מהסוג המגעיל ביותר שקיים. לאף אחת מהמדינות שהזכרתי (ויש עוד כמה כאלו) אין עצמאות, ובכל זאת הוועד האולימפי קיבל אותן כחברות מלאות.
הסיפור של קוסובו הוא קצת יותר מורכב. נכון, הדרך שבה המדינה "זכתה" לעצמאות די מפוקפקת - ביום בהיר אחד בפברואר 2008 החליטו בקוסובו להתנתק באופן חד צדדי מסרביה אחרי כמעט שני עשורים של סבל. ההכרה בעצמאות הקוסוברית חילקה את העולם באופן ברור לשני חלקים - אלו שמכירות בה, ובראשן ארה"ב והמדינות הגדולות של האיחוד האירופי, ומולן אלו שלא מכירות בה, בדרך כלל מדינות שיש בהן אזורים "בעייתיים" פוליטית, כמו רוסיה וספרד, או כאלו שמעורבות במקרה כזה, כמו יוון. אגב, ישראל הרשמית לא מכירה בעצמאות קוסובו (מחשש שזה לא יוביל לצעד דומה מהכיוון הפלסטיני), אבל דרכון קוסוברי מוכר במדינת ישראל כדרכון רשמי, ואפשר להיכנס איתו לארץ.
מיילינדה קלמנדי היא סיפור שונה בהשוואה לרוב הספורטאים הקוסוברים שאנחנו מכירים. אלו שאנחנו כן מכירים לרוב הם כאלו שמשפחותיהם ברחו מהאזור שסוע הקרבות, וגדלו בחיי נוחות במערב אירופה. קלמנדי נולדה בעיר פייה בקוסובו, למרות שיש כאלו שיתעקשו לקרוא לה פץ', השם שלה בסרבית. כשהיא הייתה בת 8, רגע אחרי שאש הקרבות בקוסובו נרגעה, היא התחילה להתאמן בג'ודו בעיר הולדתה.
במשך שנים קלמנדי הלכה והתפתחה, ולא עברה אפילו לרגע להתאמן במקום שקט ורגוע יותר. קלמנדי הפכה לאחת המזוהות עם המאבק הספורטיבי של קוסובו. ב-2009 היא הפכה לאלופת העולם לנוער, שנה לאחר מכן היא סיימה חמישית באליפות העולם לנוער, ובאליפות העולם הראשונה שלה לבוגרות, בגיל 8 בלבד, היא כבר סיימה במקום התשיעי.
הבעיה הייתה אחת - איגוד הג'ודו העולמי הכיר בקוסובו כחברה זמנית, מה שמנע ממנה להתמודד תחת דגל המדינה. בכל פעם שהיא עלתה להתמודד, על החליפה שלה לא הופיע דגל המדינה ועל הגב התנוססו האותיות IJF, ראשי התיבות של איגוד הג'ודו העולמי, ולא KOS, הקיצור המקובל לקוסובו. את הדבר הכי מעניין בקשר לזה היה אפשר לראות בשתי אליפויות העולם האחרונות. קלמנדי, כנגד כל הסיכויים זכתה בשתי האליפויות, אבל התוצאה הייתה שונה כשהיא עלתה על הפודיום - באליפות העולם ב-2013, שהתקיימה בברזיל, מדינה שמכירה בקוסובו, ניגנו בפעם הראשונה בהיסטוריה את Europa, ההמנון הלאומי של קוסובו. שנה לאחר מכן, כשהיא זכתה בתואר ברוסיה, מדינה שלא מכירה בקוסובו, השמיעו את ההמנון האולימפי הנייטרלי.
קלמנדי היא אחת התקוות הגדולות להראות את דגל קוסובו בפסגת הפודיום בריו. לפני שנתיים, באולימפיאדה בלונדון, היא הצליחה להשיג את הכרטיס, אבל העובדה שקוסובו לא הייתה מוכרת הובילה אותה לייצג את אלבניה.
והיא לא היחידה, ישנם ספורטאים רבים שמייצגים כיום את אלבניה או המדינות שבהן הם גדלו, מאחר וקוסובו לא הייתה חלק מ"המשפחה האולימפית". ההכרה החלקית של פיפ"א בקוסובו מובילה את רוב השחקנים הקוסוברים להמשיך ולשחק בנבחרת אלבניה, כמו שחקני לאציו, אטריט ברישה ולוריק צאנה.
נשאר לנו רק לחלום ולחשוב מה יקרה בכל רגע שבו ספורטאי מקוסובו יעלה להתמודד, כשרוחות הקרב מהמשחק בבלגרד בין סרביה לאלבניה עדיין מנשבות. מצד שני, שווה לדמיין את קלמנדי זוכה בזהב האולימפי בריו ושומעת איך ההמנון הלאומי של קוסובו מתנגן, או את נבחרת קוסובו מתמודדת על עלייה למונדיאל עם שחקנים כמו שאקירי, בהראמי, מהמדי (שחקני נבחרת שוויץ), ינוזאי (בלגיה) והטמאי (פינלנד).
בשורה התחתונה, הפוליטיקה ספגה איפון מוחץ. הוועד האולימפי הוא אמנם לא ערובה לכך שמדינה היא עצמאית או לא, אבל ההחלטה שלו בהחלט מראה שקוסובו היא חלק ממשפחת העמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה