האמירה הזו, שנראתה מוזרה בזמנו, היום כבר מקובלת. קריית שמונה היא חברה כמעט קבועה בצמרת. חוץ מעונת הירידה שלה ב-2008/9, הקבוצה לא זזה מהחמישייה הראשונה. מתוך 5 העונות הראשונות שלה בליגת העל, 3 היא סיימה עם כרטיס לאירופה. הקבוצה שעד לפני כ-15 שנה זכתה להישג שיא בדמות אליפות ליגה א' צפון כבר הרחיבה את ארון התארים שלה לאליפות, גביע המדינה ושני גביעי טוטו.
תקציב צנוע יחסית של 25 מיליון שקלים, סגל צנוע שמבוסס על שחקנים ישראלים כשרוניים שהיו כמעט אלמונים (רועי קהת רשם עונות יפות בנוער של מכבי תל אביב, אבל הגיע ממכבי יבנה, שיר צדק ואדריאן רוצ'ט הם שחקני בית) ופגיעות מדוייקות בכל אחד מהזרים, יחד עם מאמן צעיר כמו ברק בכר, שבהתחלה גרם להרבה פקפוקים מצד סקפטים, אבל כיום נחשב לאחד המאמנים המבטיחים שיש בכדוגל הישראלי. כל אלו מובילים את קריית שמונה לעוד עונה גדולה.
מהצד השני של המפה עומדת הפועל באר שבע. בלי ששמנו לב, אלונה ברקת כבר 8 שנים איתנו. השנים הראשונות שלה היו קשות במיוחד - השתרכות ארוכה בליגה הלאומית שהסתיימה רק בעונת הרחבת הליגות הביזארית עם חמש העולות, ולאחריהן שתי עונות של דשדוש במרכז הטבלה ושתי עונות של הישרדות דרמטית. אבל כל אלו לא הכינו אותה באמת לקראת מה שעבר עליה בעונה שעברה.
אחרי כמעט עשור של גלות בבלגיה, אליניב ברדה חזר לארץ, ובמפתיע (או שלא) בחר לוותר על היוקרה הגדולה של ליגיונר שחוזר למכבי תל אביב או מכבי חיפה, וחזר דווקא לקבוצת נעוריו. ברדה היה ילד בן 20 כשזכה לעלות ליגה עם באר שבע, ובגיל 33 הוא החליט לעשות את הקאמבק המתבקש. החזרה של ברדה סללה את הגעתם של שורת שחקנים בכירים שלא ידעו כמו בהפועל באר שבע. מאור בוזגלו בעונה שעברה, ואחריו שלומי ארבייטמן והקאמבק של מאור מליקסון, הפכו את באר שבע לסוג של גלקטיקוס, אם תרצו לקרוא להם ככה, אבל לא מושלמת, כי לצידם משחקים שחקנים שלא ממש הצליחו להטביע חותם על הכדורגל הישראלי באופן ממשי (כמו סיראז' נאסר) או כאלו שהם צעירים מדי בשביל לעשות דבר כזה (כמו אופיר דוידזאדה).
עונה אחת מוצלחת של הפועל באר שבע שהסתיימה במקום שני לאחר מאבק עיקש מול מכבי תל אביב וחצי גמר גביע, ובבאר שבע הרעב גדול.
סיפור הסינדרלה של שתי הקבוצות יגיע הערב לשיא חדש. התחזיות של כולן לעוד עונה חלקה של מכבי תל אביב בדרך לאליפות בינתיים קצת מתעכבות, ואל משחק העונה היום יגיעו קריית שמונה ובאר שבע כשהן במקום הראשון והשני בהתאמה.
אבל הסיפור האמיתי הוא ההבדל בהתייחסות אליהן. להפועל באר שבע הספיקה עונה אחת גדולה, והלחץ בקבוצה עובד שעות נוספות, כשברקע שומעים קולות (גם מצד הקהל וגם מצד התקשורת), שהפעם הפועל באר שבע צריכה לעלות עוד מקום אחד בדירוג הסופי. עירוני קריית שמונה לעומתה, למרות שהיא כבר חברה במשך שנים בצמרת, מעולם לא נספרת כמישהי שיכולה לאיים על תואר, או אפילו על הכרטיסים לאירופה. בכל תחזית שהיא גם הפועל תל אביב ומכבי חיפה בעונות חלשות זוכות ליותר קרדיט ממנה.
אז צריך לשים את הדברים על השולחן. במשך שנים התארים בכדורגל הישראלי היו מרוכזים בציר שבין חיפה לתל אביב. למעט ההבלחות של בית"ר ירושלים, היו רק שלוש אליפויות שיצאו מחוץ לגבולות הגזרה הקבועים - שתי האליפויות של הפועל באר שבע בשנות ה-70 והאליפות של קריית שמונה לפני כמה שנים. שרצקי וברקת עובדים, עבדו ויעבדו קשה, אבל הם מוכיחים לכולנו איך עם תקציב סביר (יחסית) והמרחק הגדול מהמרכז אפשר לייצר משהו אמיתי.
אולי הגיע הזמן שתקרת הזכוכית הזו של המרכז מול הפריפריה תפרץ סוף כל סוף. נכון, אף אחד לא חותם עדיין על מצב שבו אחת מהשתיים תוכל לזכות באליפות על חשבונה של מכבי תל אביב, אבל תנו לנו את האופטימיות הזו. תנו לנו את התחושה שגם הקבוצה הקטנה מהפריפריה יכולה לעשות משהו גדול, כי אחרת איזו סיבה עוד יש לנו לראות כדורגל?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה