במרץ 2011 החלה הקרקע לבעור בסוריה. בתחילת הדרך עוד היה נראה שדי ברור מי הצדדים הלוחמים. מצד אחד צבא סוריה החופשית וכוחות אופוזיציה אחרים ומולם עומדים כוחות הביטחון של סוריה בפיקודו של בשאר אל-אסד. ככל שהתקדם הזמן הפכו הגבולות למטושטשים יותר ויותר. משימוש בנשק חם עברו להשתמש בחומרים כימיים שיכלו לחסל ערים בקלות. לצד יחידות ספק מסודרות עמדו ארגוני טרור כמו ג'בהת א-נוסרה ודאע"ש וזו הפכה למלחמת הכל בכל. אין הערכות מדוייקות לגבי מימדי ההרג, כשהאומדן המדוייק ביותר ניתן על ידי ארגון זכויות אדם סורי, בין 240 אלף ל-330 אלף הרוגים.
למרות שהתושבים מנסים למצוא נחמה בנבחרת סוריה, כמעט 6 שנים לא שיחקה נבחרת סוריה בארצה. את משחקיה האחרונים היא קיימה באצטדיון הבינלאומי החדיש בחלב במסגרת מוקדמות גביע אסיה. מאז הספיקו הסורים לנדוד בין איראן, שאירחה אותם במהלך מוקדמות גביע אסיה 2015, לבין עומאן, שמארחת אותם בקמפיין הנוכחי של מוקדמות מונדיאל 2018. יכול להיות שהריחוק מהבית דווקא עושה טוב לסורים, שפתחו את הקמפיין עם 4 ניצחונות והפסד בודד מול יפן, מה שמציב אותם במקום השני בבית המוקדם. גם אם הסורים לא יצליחו לעבור את היפנים, הם כרגע מדורגים בין ארבע הסגניות הטובות ביותר, מה שעשוי להקנות להם כרטיס לסיבוב הבא במוקדמות. מדובר בהישג נדיר לנבחרת שבקושי מצליחה לעלות לגביע אסיה, בטח ובטח שלא לשלבים המתקדמים של מוקדמות גביע העולם.
השינוי הגדול שעובר על הכדורגל הסורי שולח אותנו לשנת 2005. באותה שנה יוצאת הנבחרת עד גיל 20 לאליפות העולם בהולנד. ניצחון סנסציוני 1:2 על איטליה של גרציאנו פלה ואנטוניו נוצ'רינו מעניק לסורים מקדמה שלבסוף מסתיימת עם כרטיס לשמינית גמר הטורניר. גם שם הסורים עשו חיים קשים לנבחרת ברזיל שניצחה בקושי 0:1 מפנדל של ראפיניה. שנתיים מאוחר יותר יוצאת נבחרת הנערים עד גיל 17 לאליפות העולם בדרום קוריאה. גם שם היו הפתעות כמו הפסד 2:1 לספרד משער בדקה ה-90 של דניאל אקינו ותיקו 0:0 מול ארגנטינה, ושוב נבחרת סורית מצליחה לגנוב כרטיס לשמינית הגמר. גם הפעם זה נגמר במפח נפש והפסד 3:1 לאנגליה.
חלק משחקני נבחרות הנוער ההן נמצאים היום בסגל של הנבחרת הבוגרת. הם מצטרפים לשחקנים המנוסים שרשמו את ההופעה האחרונה של הסורים בגביע אסיה ב-2011 ואלו שהובילו את סוריה לתואר מפתיע בגביע מערב אסיה ב-2012. שחקנים כמו עבדלרזאק אל חוסיין, שהיה חלק מהסגל ב-2005 והיום משחק באל-עהד הלבנונית, ועלא אלשבלי, שהיה חלק מהסגל ב-2007 והיום משחק בנפט אלווסט העיראקית, מראים בבירור את השילוב הזה וכיצד הם מובילים יחד את הנבחרת. מעל כולם יש שני שחקנים מרכזיים ולכל אחד סיפור מעניין.
הראשון הוא השוער מוסעב בלחוס. בלחוס ירשום במשחקו הבינלאומי הבא את הופעת ה-100 ויהפוך לסורי הראשון שמגיע לנקודת הציון הזו. בלחוס גדל בחומס ושיחק באל-כראמה, הקבוצה המפוארת של העיר, איתה הגיע עד לגמר ליגת האלופות ב-2006. כשפרצה מלחמת האזרחים בסוריה אבד הסדר באופן מוחלט. כוחות הביטחון של אסד צרו על העיר שנחשבה למרכז המהפכה ומהומות נמשכו בה לאורך כל הזמן. בלחוס עצמו היה קורבן של המאורעות, כשהוא נעצר על ידי אנשי אסד בטענה שהחביא ומימן חמושים מהכוחות המורדים. לאחר ששוחרר מהמעצר הוא עזב את חומס כשהושאל לאל-וואחדה מדמשק ובתום עונה אחת עזב את סוריה לחלוטין.
שחקן נוסף ששמו בולט בנבחרת הוא סנחריב מלכי. מלכי הוא טיפוס מעניין בהשוואה ליתר השחקנים בנבחרת. בניגוד לרוב שחקני הסגל שהם ערבים-מוסלמים, מלכי הוא בן המיעוט הארמי, שמרוכז בעיקר בצפון-מזרח סוריה. הוא גם לא גדל והתחנך בסוריה, אלא בבלגיה לשם היגרו הוריו כשהיה ילד. אין שחקן בנבחרת סוריה עם ניסיון אירופי כל כך עשיר – 9 שנים בבלגיה, עונה אחת ביוון ושנתיים בהולנד, ומאז 2013 הוא משחק בקסימפאשה הטורקית. בכל זאת, למרות השוני הגדול בינו לבין חבריו לנבחרת ולמרות התקופה המזעזעת בה הכל קורה, הוא רואה בו ובחבריו ככלי לשמח את האזרחים.
המלחמה בסוריה כבר גבתה מחיר כבד מהאזרחים. בשלושת המשחקים הבאים, תקוות של אומה שלמה, ללא קשר למחנה ממנו כל אדם מגיע, יהיו תלויות בנבחרת סוריה. דווקא מתוך ההריסות רוצים "הנשרים מקאסיון" להראות ניצנים של פריחה. וגם אם זה לא יקרה במונדיאל הקרוב, לסורים עדיין יש תקווה. מבט קטן לעבר נבחרות אלבניה או בוסניה והרצגובינה חושף סגלים מלאי פליטים בני עמם שהתפזרו בכל רחבי אירופה, התחנכו לתרבות כדורגל אחרות וחזרו למולדת כדי לייצג אותה בכבוד. יכול להיות שבין אלפי הפליטים שמגיעים לאירופה נמצאת החוליה הבאה בשרשרת של הכדורגל בסוריה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה