חתיכת משחק בכורה הוא קיבל, דרבי תל אביבי, כשה"הביתיות" היא של הפועל. אמנם זה משחק גביע הטוטו, אבל אף אחד לא רוצה להיות מובך במשחק הראשון שלו, בטח כשזה דרבי.
אבל כמות המילים ששפכו בתקשורת על האיש ופועלו עד כה הייתה מביכה. הוא בסך הכל עוזר מאמן/מאמן כושר, אין לו ניסיון, למה להביא אותו כשיש ישראלים כשרוניים (מוזמנים למצוא לי כזה). ובתוך כל הבלאגן הזה, צריך פאקו לנשום עמוק ולתת לרעשי הרקע של התקשורת לעבור.
ניסיון
מי זה פאקו הזה בכלל? אז הוא היה עוזר מאמן בליברפול כשהם זכו בליגת האלופות. ממש ביג דיל. בתור מאמן הוא בסך הכל אימן בליגה השנייה במכסיקו. אז זה בדיוק העניין, שהרזומה הזה כל כך לא משנה, ואם היו מתייחסים לרזומה כזה היינו מאבדים כמה מאמנים שעשו היסטוריה.
קחו את הסיפור הקלאסי והמפורסם. בשנת 1993 מונה סר בובי רובסון האגדי לתפקיד המנג'ר בספורטינג ליסבון. הוא חיפש מישהו מקומי שיעבוד תחתיו בתור עוזר, מומלץ כזה שמדבר אנגלית. כעבור שלוש שנים, בעקבות ההצלחה הגדולה עם ספורטינג ליסבון, הוא נדד עם רובסון לברצלונה. אחרי שרובסון פוטר, הוא נשאר בברצלונה לצידו של המחליף, לואיס ואן חאל. הבחור הזה, ספק עוזר-ספק מתורגמן, המשיך והפך לעוזר מאמן בבנפיקה. ותפקודו בתור "ממלא מקום" של יופ היינקס אחרי שפוטר במשך 11 משחקים, הביאו לו את משרת האימון הראשונה, בלייריה. אחרי שעזב את לייריה, הוא מונה למאמן פורטו, ובמשך שלוש שנים זכה עם הקבוצה בגביע אופ"א ובליגת האלופות. למי שלא מכיר את הבחור, קוראים לו ז'וזה מוריניו - ואחרי כמעט 8 שנים בתור כל דבר חוץ ממאמן, הוא בנה את שמו ומעמדו, והפך לאלוף אירופה (פעמיים).
ולא רק הוא, מישהו זוכר את ה"מנהל הספורטיבי" שהפך למאמן צ'לסי והוביל אותה לגמר היסטורי בליגת האלופות? כמות הביקורת שהוטחה נגד אברם גרנט הייתה עצומה. איך אדם שאימן במשך 16 שנים רק בישראל, החזיק בתפקיד לא מוגדר באנגליה במשך שנה (בהתחלה בפורטסמות' ואחר כך בצ'לסי), יכול להוביל קבוצה עם כל כך הרבה שאיפות? אברם גרנט הוביל את צ'לסי לעונה חלומית, אמנם בלי תואר, אבל עם גמר היסטורי ואחוזי הצלחה זהים לאלו שהיו למוריניו בקדנציה הראשונה.
אבל המתקפה הזו חדשה בישראל. בסוף שנות ה-50 מונה גיולה מאנדי ההונגרי למאמן נבחרת ישראל. ברזומה: עונה וחצי עם קבוצה בינונית בברזיל ו-6 שנים כעוזר מאמן של גוסטב שבש ב"ארניצ'אפט", נבחרת הונגריה האגדית של פושקאש, קוצ'יש והידגוטי. אף אחד לא חשב אז על מתקפה חזיתית נגדו, והמאמן שאימן במשך 5 שנים בשתי קדנציות, אמנם לא הצליח להוביל את ישראל למונדיאל, אבל רשם הישגים מוצלחים כמו ניצחון ותיקו מול יוגוסלביה במוקדמות האולימפיאדה ב-1960 (ישראל פספסה אז את העלייה בגלל הפרש שערים).
זרים
ואולי אנחנו פשוט מפחדים מהם? אלו שבאו משם, מה שאנחנו אוהבים לכנות "מדינות עם תרבות כדורגל".
אז נכון, מדי פעם אנחנו רואים מאמנים שבאו "לעשות סיבוב" על הכדורגל הישראלי. היו פה כאלו עם יותר ניסיון (כמו לואיס פרננדז וג'ון גרגורי) והיו פה כאלו עם פחות ניסיון (כמו טון קאנן).
אבל היו פה אנשים שראו דבר או שניים בכדורגל העולמי. פאולו סוזה לקח קבוצה בינונית כמו וידאוטון והצעיד אותה לצמרת הכדורגל בהונגריה ושלב הבתים של הליגה האירופית (ותוסיפו לזה פעמיים אלוף אירופה כשחקן), דושאן אוהרין אימן בשיאו את נבחרת צ'כיה שהגיעה לגמר יורו 1996 (וסחב על עצמו 20 שנות ניסיון כשהגיע לכאן) וריצ'ארד מולר נילסן שגם זכה ביורו ב-1992.
אף אחד לא נותן חופש פעולה למאמנים הזרים שמגיעים לכאן, כולם מצפים שהם יתאימו את עצמם ולא הפוך. אחד הסיפורים המפורסמים מתקופת נילסן קרה באחד האימונים הראשונים שלו. הוא קשר את הידיים לכל שחקנים ההגנה למען השגת שתי מטרות - למנוע מהם להשתמש בידיים ולגרום לקפוץ יותר לכדורי גובה. הרבה גבות הורמו לנוכח שיטת האימון המוזרה, אבל הנבחרת של נילסן (שכמו קודמותיה לא הגיעה לשום מקום) הצליחה לתת פייט לספרד ואוסטריה במוקדמות המונדיאל, כשרק כמה שניות ורגליים סגורות של אבי נמני בחומה מונעות מישראל לעלות לפלייאוף.
רוב המאמנים הזרים שהצליחו לעשות פה משהו, הלכו בתחושה חמוצה הביתה - נילסן פוטר בגלל תבוסה מול גרמניה ורוח גבית מהתקשורת, אוהרין עזב אחרי שמכבי חיפה סיימה "רק" במקום השלישי, ג'ק מנסל הלך הביתה אחרי קמפיין אחד בנבחרת שבו סיים במקום האחרון בבית קשה עם סקוטלנד, צפון אירלנד של פאט ג'נינס, שבדיה ופורטוגל, והרשימה ארוכה ומתארכת.
אז מה הלאה?
אולי אנחנו צריכים קודם כל להירגע. הכדורגל הישראלי צריך להפסיק לפחד מהזרים ומחוסר הניסיון. אני באופן אישי הייתי מעדיף בקבוצה שלי מאמן זר, חסר ניסיון כמאמן, אבל ראה דבר או שניים בעולם הכדורגל, מאשר מאמן מקומי, עתיר ניסיון, שמעורבב עם כולם וכל החלטה שלו נגועה באינטרסים והדלפות לתקשורת.
המצב במכבי תל אביב מתחילת העונה גם ככה נראה רע, אז אולי החלפת המאמן בשלב כל כך מוקדם דווקא תעשה טוב לקבוצה. לראשונה מזה שנתיים, מכבי תל אביב הולכת לשחק במשך 36 משחקים בלי "הפרעות" מהכיוון האירופי, בלי רוטציות ובלי פציעות בלתי צפויות. פאקו יהיה שם וינסה להמשיך את השושלת שנבנית במכבי. האתגר האמיתי יהיה דווקא לג'ורדי קרויף: איך הוא מצליח לשמור על השקט התעשייתי בקבוצה, איך הוא מצליח לתת לפאקו את הרוגע בריצה שלהם בליגה, ויותר מהכל - איך בפעם הראשונה הוא מצליח להשאיר מאמן בקבוצה שלו לעונה שנייה ברציפות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה