אבל אוי ואבוי, השמיים נפלו, גילי ורמוט חתם במכבי תל אביב. נכון, גילי ורמוט הוא אחד מהדמויות הדומיננטיות שהיו בהפועל תל אביב בשנים האחרונות, אבל הדרך מכאן ועד לקדש את ורמוט כסמל של הפועל תל אביב, הדרך היא ארוכה - אפילו ארוכה מאוד.
ב-1967 זכתה סלטיק בגביע האלופות עם קבוצה שזכתה לכינוי "אריות ליסבון". הסיפור המעניין מאחורי הקבוצה הוא שלמעט שחקן אחד כל השחקנים גדלו במרחק של לא יותר מעשרה מייל מהאצטדיון של הקבוצה. היחיד שלא היה בטווח, בובי לנוקס, גדל במרחק מטורף של 30 מייל מהאצטדיון. הדברים האלה כבר לא קיימים.
קבוצות שלמות שמורכבות משחקנים שהם סמלים בכל מובן המילה נעלמו מהעולם. היו אנו נתלים בשחקנים כמו פרנצ'סקו טוטי כדי להיזכר בזה שפעם שחקנים היו נאמנים לסמל. אם פרנק למפארד , ששיחק קרוב ל-15 שנים בצ'לסי וחייב להם חלק גדול מהקריירה שלו, מצא את עצמו בסוף מתגלגל לשורות מנצ'סטר סיטי, כנראה שזה אומר הכל.
אבל עכשיו צריך להיות כנים ולהגיד - האם גילי ורמוט הוא בכלל סמל של הפועל תל אביב?
הקריירה של גילי ורמוט כוללת שלוש קדנציות בהפועל תל אביב. את הראשונה הוא פתח בבריחה מהספינה הטובעת של הפועל חיפה, קבוצת נעוריו המתפוררת. השתיים הבאות היו זהות והגיעו אחרי קריירה אירופית רעה. בכלל מהרגע שנחת בהפועל תל אביב כל עזיבה או חזרה היו מלווים בתחושה שאולי מדובר בהחלטה כלכלית - לעזוב את הקבוצה בשביל גנט או קייזרסלאוטרן, ולחזור להפועל תל אביב בשביל חוזה שמן יותר (ורק כדי להסיר ספק, אני לא חושב שזו התנהגות שלילית של ורמוט, כל שחקן ישראלי שקצת לא משחק באירופה היה עושה בדיוק את אותו הדבר).
הפועל תל אביב הוא מועדון עם היסטוריה עשירה. שנים של הצלחות ותארים נמחקו בגלל שחקנים כמו ערן זהבי, גילי ורמוט וטל בן חיים, שהחליט לעשות את המעבר הקיצוני מהפועל למכבי. אמנם טל בן חיים לא שיחק יותר מדי זמן בהפועל, אבל ורמוט וזהבי כבר שודרגו לרמת "סמלים" של הפועל תל אביב, האמנם?
לסיפור הזה יש שני צדדים.
קודם כל השחקנים. אני לא יודע מה תהיה ההתנהגות של ורמוט במשחק הבא מול הפועל תל אביב, אבל אני מקווה שהוא לא ילמד משהו עד אז מזהבי. זהבי הוא לא יותר מילד שלא התבגר ולא מבין את החשיבות של הפועל תל אביב לקריירה שלו. במקום להודות לקבוצה שבזכותה הוא נמצא במקומות הכי גבוהים של הכדורגל הישראלי, הוא מחליט להתגרות, להתסיס ולייצר פרובוקציות, כנראה בשביל לצבור עוד כמה נקודות זכות מול האוהדים. לשמחתי, ולשמחת כולנו, ורמוט הוא קצת יותר בוגר - הוא כנראה לא ישכח למי הוא חייב את ההצלחה שלו.
הצד השני, הוא דווקא הצד של האוהדים. המהירות שבה מוכתרים סמלים בקבוצות מביכה ומבזה את המונח הזה, ואוהדי הפועל תל אביב אפילו מגזימים במיוחד. האם ורמוט או זהבי היו יכולים להיות ברשימה אחת עם סמלים אמיתיים של המועדון כמו יעקב חודורוב, רפעת טורק, שייע פייגנבוים או משה סיני? ורמוט עבר שנים יפות בהפועל תל אביב, הוא הפך למזוהה עם המועדון, אבל מכאן ועד לסמל של הקבוצה הדרך עוד ארוכה.
כולם צריכים לקחת נשימה עמוקה. נכון, מדובר בצעד קיצוני, אבל זה צעד שטוב לכולם - לוורמוט שרוצה לחזור לעצמו, לקבוצה שרוצה להתאושש כלכלית ולאוהדים שיראו שחקנים צעירים ורעבים במקום ורמוט, שבלי ששמנו לב יחגוג יום הולדת 30 באוגוסט הקרוב.
וסתם משהו קטן לסיום, שלא לומר פנטזיה קטנה שלי לאוהדי מכבי תל אביב -
בדרבי הבא, בן רייכרט כובש רץ, מול שער 13, קופץ את ידו, וחוגג.
שיהיה פיו פיו לכל האוהדים והסמלים באשר הם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה