זה היה ערב חודש מאי, שנת 2003. גם אם לא היית אוהד של הפועל באר שבע, מצאת את עצמך בשיירת הרכבים הארוכה שעושה את הדרך מהנגב אל אצטדיון רמת גן. אופוריה היה שם המשחק כאן. האוהדים ה"מבוגרים" שאז היו בסך הכל נערים מתבגרים זוכרים בבירור את הניצחון המפתיע מול מכבי תל אביב בגמר הגביע של 97. הם גם זוכרים איך שנתיים קודם לכן, הם עשו את אותה הדרך, לאותו האצטדיון, מול אותה היריבה, והביסו אותה בקלילות בדרך לעלייה לליגת העל.
אבל המשחק התפתח בצורה שונה. הפועל רמת גן נלחמה כאילו לא מפרידה ליגה בין שתי הקבוצות. היא גם זו שהצליחה לעלות ליתרון ראשונה ולשמור עליו בנחישות קצת יותר מחצי שעה. השוויון נשמר ואז הגיעו הפנדלים.
ופה מגיע רגע האמת, זה שהעצבים רופפים בו. רמי אליהו היה הראשון שניגש לבעוט, אבל הבעיטה שלו מתעופפת אל השמיים. מכאן ואילך כל הכדורים נכנסו, בזה אחר זה. הפועל רמת גן זכתה בגביע, ובזמן שכולם חגגו עם הסינדרלה, אלפי האוהדים של באר שבע עשו את הדרך הארוכה בחשיכה.
זאת הייתה אחת הנסיעות הארוכות ביותר בחיי, אחרי משחק שרבים היו מעדיפים לשכוח.
עברו מאז כמה שנים. גם מאז שצולמה התמונה הזו עברו כמה שנים.
כמות האנשים שסוחבים איתם את הצלקת מגמר הגביע של 2003 ולא זוכרים את גמר הגביע של 1997 היא גדולה. אני אפילו לא אתחיל לדבר על אלו שהתחילו לאהוד אחרי אותו גמר ונאלצו לסחוב איתם צלקת אחרת בדמותה של ירידת ליגה ב-2005.
אין מישהו היום שלא יושב וחושב על איך הגביע ירד אל הנגב, אבל ישנם כאלה שעדיין מרגישים את הפצע שגרם להם פנדל אחד אי שם לפני 12 שנים. עכשיו נשאר רק לראות האם גם הצלקת הזו תהיה חלק מההיסטוריה או שאולי הערב תצטרף צלקת נוספת לגוף החבול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה