עונת 2003/4 של פנאתינייקוס תחשב לעד כאחת העונות היותר גדולות שחווה המועדון. בצורת של 8 שנים בלי אליפות ו-9 שנים בלי גביע נגדעה באחת עם דאבל יוצא דופן. באותם ימים לאולימפיאקוס היו עשרה דאבלים, פנאתינייקוס זכתה בדאבל השביעי שלה. על ההישג ההוא חתום מאמן ישראלי אחד, יצחק שום, שהגיע לשם בזכות הופעה יוצאת דופן בליגת האלופות.
ההופעה של מכבי חיפה בליגת האלופות בעונת 2002/3 הייתה שונה מכל הופעה אחרת של קבוצה ישראלית בבמה הגדולה ביותר של הכדורגל האירופי. הסגל שלה היה בנוי בצורה מאוד ברורה - השחקנים הישראליים הבכירים ביותר שניתן להשיג ולצידם זרים ברמה גבוהה מאוד. החל מאותה עונה, כמעט ולא הייתה קבוצה ישראלית שהגיעה לליגת האלופות והיו לה זרים שיכלו להתמודד בצורה ראויה עם המפעל הזה. למעשה הסגל של מכבי תל אביב העונה הוא מעין תמונת ראי לסגל של מכבי חיפה אז, השחקנים הישראליים הבכירים ביותר כשהשחקנים הזרים לא מצליחים להביא ערך מוסף.
זה לא שיניב קטן היה יותר טוב מערן זהבי של ימינו, אבל הרמה הכללית של השחקנים הישראליים נשארה במקום. אל תתנו להעפלה של מכבי תל אביב להטעות אתכם, היא עדיין לא ברמה שיכולה להתמודד מול אירופה. אולי מול קפריסין כן, אבל מול קבוצה שטיפה יותר טובה ממנה מכבי תל אביב נאלמת דום, וכך היה גם במספר משחקים של הנבחרת בקמפיין הזה, כשהסגל כולו מבוסס על שחקני מכבי תל אביב.
התלתן של פנאתינייקוס כנראה העניק קצת השראה לאומוניה ניקוסיה מהאי השכן. קפריסין הייתה בית חם להרבה מאוד אנשים, אומוניה עצמה זכתה לראות שלושה שחקנים: דדי בן דיין ואוהד לויטה, שעשו סיבובים קצרים, ויובל שפונגין, ששיחק שם 3 עונות.
רבות דובר על הליגה הקפריסאית שזכתה לאט לאט להשתפר החל משנת 2004. הדבר הזה לא היה תוצר של עבודה מאומצת לשפר את הכדורגל המקומי, אלא בעיקר הודות להצטרפותה של קפריסין לאיחוד האירופי, דבר שהביא לנהירה של שחקנים זרים אל האי הקטן. אותם זרים שהגיעו הפכו את הליגה הבינונית והספק מקצוענית שלהם לליגה שהרמה בה עלתה, ולו רק ברמת המשמעת. כמה שנים לפני שהפך למאמן הנבחרת, אלי גוטמן אימן בקפריסין. כשחזר הוא סיפר שהיה בהלם מכמות האימונים שיש לקבוצות מדי יום ומהרמה הגבוהה בהם. קצת הזוי לשמוע את זה ממאמן שמגיע ממדינה שעל הנייר טובה בהרבה מקפריסין.
ה"מורשת" של הזרים הללו הוא שיפור של הכדורגל הקפריסאי. הקבוצות שפעם היו מודחות בסיבובים הראשונים באירופה מצליחות להגיע לשלבי הבתים באופן עקבי. גם קבוצה בינונית כמו אא"ק לרנקה הפכה לקבוצה בולטת בכדורגל הקפריסאי הודות לעבודה של מנהל מקצועי אחד, ג'ורדי קרויף. ועם יד על הלב - מה נשאר מהתקופה של אוסקר גרסיה כאן? מה נשאר מהתקופה של פאולו סוזה? כלום. אפילו במכבי תל אביב חלו שינויים קיצוניים עם כל החלפת מאמן והכדורגל הישראלי כולו מעדיף שלא ללמוד מאותם זרים שמבינים קצת יותר מאיתנו.
ויש את סלטיק, זו שבחרה לה תלתן בעל ארבעה עלים לסמל. כמו באומוניה, גם בסלטיק טיילו להם ישראלים. אייל ברקוביץ', שנבעט החוצה אחרי שהחמיא לריינג'רס, בירם כיאל וניר ביטון. שני האחרונים הם בעצם כל הסיפור.
בירם כיאל וניר ביטון הם שניים מהשמות הבולטים בעידן לואיס פרננדז, כל אחד מסיבותיו שלו. כיאל זכור לשלילה, במיוחד לאור ההופעה החלשה במשחק בבלומפילד מול יוון. מאז הוא הספיק להגיע לסלטיק, אפילו לענוד את סרט הקפטן במספר משחקים, והיום הוא אחד מהשחקנים הבולטים בברייטון. ניר ביטון, שהזימון הראשון שלו לנבחרת היה למסע המשחקים בדרום אמריקה ב-2010, הספיק לבלות עוד כמה שנים באשדוד לפני שעזב לסלטיק.
שניהם עברו לא מעט בכדורגל בשנים האחרונות. על כיאל אפשר להגיד שהוא עבר שיפור קל במהלך השהות שלו באירופה, אני אפילו לא אתחיל לדבר על ניר ביטון. שניהם עשו זאת דרך החלטה פשוטה שיכולה לעזור לכל שחקן ישראלי. הם העדיפו שלא להישאר בכדורגל הישראלי ולהתחיל להתמקצע באמת במקום שבו מבינים בכדורגל. הם החליטו לבחון את היכולות שלהם מול קבוצות בליגת האלופות ולא מול קבוצות ישראליות בינוניות.
בינתיים, יש את מי שמתייאש אחרי שנה אחת קשה על הספסל, יש את מי שמעדיף את הכסף הקל בלי מאמץ בקבוצות הגדולות בארץ. עצלנות? תאוות בצע? סתם שחקנים שלא רוצים להיות ספורטאים? כל אחד והסיפור שלו.
יש שיגידו שאולי כל מה שצריך זה מזל. לשם כך, האמונה אומרת שצריך לשים רק תלתן אחד והמזל הטוב יגיע. אבל אולי צריך יותר מזה, אולי צריך שלושה תלתנים - להבין שמה שהביא את יצחק שום להישגים הגדולים שלו היו זרים טובים ולא ישראלים טובים, ללמוד מהזרים שיודעים קצת יותר טוב מאיתנו, ואם אפשר אז ללמוד את זה במקומות שבהם גם יודעים כדורגל יותר טוב מאיתנו.
ועד שהשחקנים, המאמנים, התקשורת ואפילו אנחנו כאוהדים נלמד, מה שנשאר לנו זה רק לקוות שהמזל יפול בחלקנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה