רבות כבר דובר על הנושא של חוויית הצפייה עבור אוהד הכדורגל בארץ, והייתי רוצה להעלות פה שלוש נקודות שאף אחד לא מדבר עליהן, אבל אולי כדאי לתת אותן כרעיון ואולי אפילו כהצעה להמשך.
אני אתחיל מנושא הכרטיסים, אבל משני כיוונים שלא מדברים עליהם - כרטיסי ילד/נוער והדרך שבה מוכרים את הכרטיסים.
דמיינו לכם שאתם מגיעים לקולנוע עם ילד, לא משנה אם הוא הבן שלכם או האח הקטן שלכם. הגעתם לקופה והמוכרת בודקת היטב ואומרת "נגמרו לי הכרטיסים לילדים, אתה צריך לשלם מחיר מלא". זה נשמע אבסורדי ומנותק מהמציאות. לא יכול להיות שילדים, חיילים, נשים (וגם סטודנטים ופנסיונרים שמקבלים הנחות בחלק קטן מהמועדונים בארץ) לא יזכו לקבל את ההנחה שלהם בטיעון ש"נגמרו הכרטיסים" ו"לא הדפיסו מספיק כרטיסים". כמה קשה לשים בשנת 2014 במדינת ישראל מכונה שתדפיס בזמן אמת כרטיסים לפי קטגוריית המחיר?
עוד עניין שקשור בכרטיסים זאת העובדה הפשוטה שאף מועדון בליגת העל (חוץ ממכבי חיפה) לא מוכר בעצמו את הכרטיסים. כמה מסובך להעסיק כמה אנשים במועדון שיישבו במשך כמה שעות בקופות וימכרו את הכרטיסים במחיר העלות שלהם? למה הקבוצות צריכות להיות "משועבדות" למשרדי כרטיסים? ואפילו לא הזכרתי אופציה של למכור דרך אתרי האינטרנט, כי לחצי מהקבוצות פשוט אין כזה.
הנקודה הבאה - הגעה למגרשים. זה קורה בכל פתיחה של אצטדיון חדש, לא משנה כמה צופים יהיו בו, תמיד ידברו על הפקקים ביציאה מהמגרש. זה נכון לגבי כל מגרש בארץ, אף אחד לא חשב על דרך שבה אפשר לפנות אלפי צופים בתוך רגעים בודדים.
אבל יש פתרון לעניין. גם אותם אלפי צופים בודדים שנתקעו בפקקים ביציאה מאצטדיון סמי עופר אחרי משחק של הפועל חיפה יכלו להימנע מהתענוג המפוקפק - האצטדיון נבנה כך שיהיה אפשר להתפנות ממנו במהירות וביעילות על ידי שימוש בתחבורה ציבורית (אוטובוס, רכבת, מטרונית - רק תבחרו).
הדבר הזה נהוג בכל העולם. אין אדם שהיה במשחק כדורגל בחו"ל ולא היה המום מהעובדה שיש תחנת רכבת תחתית שמגיעה עד האצטדיון ואיך מיד בסיום המשחק מצליחים לפנות אותם בתוך דקות. גם במקומות שבהם הרכבת התחתית לא מפותחת מצאו פתרון יעיל - במונדיאל האחרון סגרו את כל המתחם מסביב לאצטדיונים וההגעה התאפשרה רק באמצעות אוטובוסים מסודרים שיצאו מנקודות מרכזיות בכל עיר.
ורק אצלנו, נמשיך להגיע ברכבים פרטיים, נמשיך להתעצבן כשנתקע בפקקים, ואף אחד לא יחשוב על איזה אוטובוס שיגיע לאזור האצטדיונים כשיש משחק.
יש משהו בחולצה של מילאן שמושך אליו הרבה אוהדים בארץ. אדם זר יגיד שמילאן היא הקבוצה האהודה ביותר, אנחנו נסתפק בלהגיד ש"לא מצאנו חולצה בצבע של הקבוצה שלנו". זאת תופעה שקיימת בכל קהל אוהדים - בקבוצות האדומות צצות להן חולצות של מילאן, מנצ'סטר יונייטד וליברפול, אצל מכבי חיפה צצות חולצות של סלטיק ונבחרת ניגריה וכן הלאה.
אני לא מאשים את האוהדים, אלא את הקבוצות. למישהו פה פעם הייתה אפשרות לקנות חולצה של הקבוצה שלו? אם אתה לא אוהד של מכבי חיפה או מכבי תל אביב, שמחזיקות חנות אוהדים שלמה עם כל מרצ'נדייז אפשרי, הסיכוי שלך קלוש. הפועל תל אביב עוד מוכרת מדי פעם חולצות לאוהדים, בית"ר ירושלים והפועל באר שבע מוכרות חולצות כשיש ביקוש אמיתי. לגבי שאר הקבוצות המצב קשה, כמה אוהדים ראיתם בטלוויזיה שלובשים את החולצה של המועדון שלהם והם אוהדי הפועל פתח תקווה? הפועל חיפה? מ.ס. אשדוד? בני יהודה?
הקבוצות לא עושות כלום בכל מה שקשור למרצ'נדייז וחיבור של האוהדים לקבוצה. בתור ילד אני זוכר איך רציתי חולצה של ג'ובאני רוסו. רוסו היה אז כוכב בהפועל חיפה, ואני הסתפקתי בחולצה דומה - פסים אדום-שחור, חסות של אופל - חולצה של מילאן, כמו כולם.
ומה שנשאר לנו זה רק לקוות שהעונה הזאת תהיה מוצלחת, לא פחות מהעונה הקודמת (ואתם לא יכולים להגיד שהיא הייתה גרועה).
יאללה כדורגל!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה